אז אחרי 6 שעות בסירה על המקונג, בסירה נוחה, תוך כדי צפייה בנופים מעניינים,
כולל עצירה במעבר גבול, הגענו לפנום פן, קמבודיה.
עשר דקות של הליכה הביאו אותנו למלון, ונדרשו קצת שיכנועים ודחיפות כדי
להוציא את החבורה העייפה בחזרה לרחובות לעשות קצת סידורים (תמיד יש סידורים
כשמגידעים למקום חדש - ה
חלפת כסף, משיכה מכספומט, קניית סים מקומי, וקרם הגנה), ותוך
כדי לספוג קצת את המראות וההרגשה של קמבודיה, ואכלנו במסעדה מקומית מצויינת.
למחרת כבר הסתובבנו יותר ברצינות. קמבודיה מרגישה קצת כמו הכלאה של הודו
וויאטנאם. גם המראה של האנשים, וגם המקדשים, ובמידה מסויימת גם האוכל.
ביקרנו בשוק המרכזי שאפשר להשיג בו הכל... סרטנים, צדפות ודגים, וממולם
שפע פירות, מוכרים ולא מוכרים. איטליז, וממולו דוכן למריטת גבות, משקפי שמש, בגדים
ואלקטרוניקה, היינו בכמה מקדשים, וכמובן בארמון המלך.
אחרי התלבטות, החלטנו שנלך גם לבית כלא של הקמר רוז׳ שם תיעדו את הזוועות
שבוצעו בו. לחלקים הגרפיים נכנסנו רק אני והמדריך...
סיימנו בארוחה במסעדת בנות קמבודיה, שמחלצת בנות מניצול מיני ומזנות,
ומלמדת אותן אנגלית, בישול ומלצרות. האוכל היה מאד טעים, והצוות מקסים.
אחרי התלבטות מסויימת, החלטנו לרדת שוב מהנתיב השחוק, וללכת לכפר בשם
chi phat
הכפר היה בעבר מרכז של ציידים, שעמותה הפכה לכפר של תיירות אקולוגית.
וכיום הכפר מתפרנס מתיירות כולל הלנה, ארוחות הדרכה ופעילויות, והצייד נפסק.
הדרך אל הכפר כוללת נסיעה של חמש שעות באוטובוס, ועוד שעתיים בסירה.
כבר בסירה הרגשנו שהולך להיות מיוחד, הנהר מתפתל לאורך ביצות מנגרובים
וגונגלים, בלי זכר לאנשים כמעט. לכן כשהגענו לכפר הופתענו מכמה שהוא גדול. אמנם זה
לא הכפר הכי מפותח בעולם, אבל יש בו חנויות עם מוצרים מערביים, ותנועה די ערה של אופנועים
וקצת מכוניות על שביל העפר שחוצה את הכפר. הגענו למרכז התיירות וישר שאלתי כמה תיירים
שחזרו מטרק, איך היה. אף אחד לא התלהב מידי, ולכן זה קצת הוציא לנו את החשק.
בחרנו בגסטהאוס עם בעלת בית חביבה מאד, אבל הוא היה על השביל הראשי, כך
שמכוניות, אנשים וסתם כלבים הפריעו לנו לישון, בנוסף לכך שהשרותים והמקלחת היו בחוץ.
למחרת העבירו אותנו לבונגלו הרבה יותר נחמד, עם שירותים ומקלחת צמודים, אכלנו ארוחת
בוקר ישראלית שהזמנתי יום קודם (בגט, חביתה, ירקות וקפה), ב 4$ לכולנו (החדר עלה
6$)
לאחר ארוחת הבוקר החלטנו שאם אנחנו כבר פה, אז נשכור אופניים ונצא לטייל
קצת. לא ציפינו להרבה אחרי הביקורות הפושרות של אתמול, ולכן אולי כל כך נהנינו.
הנוף היה מדהים, נחל יפהפה שנכנסנו לרחוץ בו, ג׳ונגלים, גבעות יפות, אחו
ירוק ירוק, עם בופאלו שרועים בו ומתפלשים במימיו , ולקינוח מפל, שהוא אחד היפים שראיתי.
הכל כל כך לא מתויר, שבכל מקום שהיינו, היינו בו היחידים, כולל המפל המדהים.
הדרך למפל הגדול הייתה ארוכה, ובסופה גם הייתה מאתגרת (בוץ, אבנים, גשרי
עץ וענפים שוכבים). רון נפל כמה פעמים, אבל למרות התסכול ולמרות שהצעתי לו לחזור, החליט
שממשיכים עד למפל! הדרך חזרה כבר הייתה יותר קלה (במורד הנחל),
וחזרנו לבונגלו במצב רוח מרומם.
למחרת הפקנו לקחים, ולקחנו מדריך ושני אופנועים.
אבל גם הפעם היה מאתגר, אלה שהפעם זה הייתי אני שנדרשתי לכל כישורי רכיבת
השטח שלי, כדי לנסוע בשטח מלא בבוץ טובעני, שורשי עצים ואבנים, כשאני מרכיב את רון
ואורי על אופנוע שהמנוע שלו כבר שכח ממזמן את ימי בחרותו. הנופים נשארו יפהפיים, רק
שהפעם זה היה יותר ג׳ונגל וביצות, כולל ה pitcher plant
המפורסם, שהוא צמח טורף. את אחר הצהריים השלמנו בקורס בישול קמבודי שיצא
יאמי מאמי.
את שלושת הימים הבאים בילינו בבטן גב בעיקר בעיר בשם קמפוט, על גדות נהר
גדול וליד הים. פגשנו הרבה ישראלים, שלחנו מכתבים לחברים, וקנינו ספר נוסף של הארי
פוטר.
ומשם המשכנו במסע של שמונה שעות לסיאם ריפ המפורסמת, שם נמצא אנגקור וואט,
אחד משבעת פלאי תבל, שתצורת שלושת המגדלים המפורסמת שלו מתנוססת על הדגל הקמבודי.
אנגקור וואט הוא רק אחד משורה ארוכה של מבנים ומקדשים, שנבנו לאורך
400 שנה (בין המאה ה 9 ל 12), ושחלק מהם היוו עיר בפני עצמם בתקופות שונות, כשהמרכז
עובר בין אחד לשני בהתאם לשינוי במלך, ולעיתים שינוי בדת השלטת (שיוואיזם, ברהאמיזם,
בודהיזם, ועוד כמה איזמים)
אנגקור וואט עצמה הייתה עיר ענק, בזמן שפאריס ולונדון עוד היו כפרים קטנים,
וניו יורק הייתה בעיקר שטחי הציד של שבטים אינדיאניים. בילינו יומיים אינטנסיביים באתרים
העיקריים, כשאלה שאהבנו היו דווקא הפחות מרכזיים, ואלה שהג׳ונגל עדיין תובע עליהם בעלות.
בנוסף ביקרנו בכלוב פרפרים ענק שרואים בו את כל גילגולי הפרפר, וכמובן
נהנים להיות מוקפים בכל היופי הזה.
מקום קצת פחות יפה הוא מוזיאון המוקשים שהוקם על ידי בחור שבגיל 10 גויס
לקמר רוז׳, בגיל 17 ערק לצבא ויאטנם ועזר לשחרר את קמבודיה, ומאוחר יותר בילה את רוב
ימיו בפירוק מוקשים.
מכייוון שנתיב הו צי מין המפורסם, שבו צפון ויאטנם העבירה נשק ולוחמים
למורדים בדרום ויאטנם, עבר בחלקו בקמבודיה ולאוס, האיזור הופצץ על ידי האמריקאים, כולל
פיזור מוקשים מהאוויר, והיום הוא נחשב לאיזור עם כמות המוקשים ופצצות שלא התפוצצו,
הגבוה בעולם.
המוזיאון מראה את תוצאות ההפצצות האלה, בעיקר אצל ילדים, ועוקב אחר מאמצי
הפירוק שלהן (מעריכים שיש עדיין יותר מ 3 מיליון פצצות כאלה בקמבודיה).
בסיאם ריפ נהננו מהבריכה במלון, ומפיצה טובה, אבל חוץ מזה העיר נראית
כמו שהיא מרגישה: עיר שגדלה בצורה עצומה בפרק זמן קצר, ללא פיתוח תשתיות הולם. סיימנו את הגיחה הקצרה לקמבודיה (בערך שבועיים), במסע לעבר 4000 האיים
בדרום לאוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה