מוקדם בבוקר עלינו על טיסה לקואלה לומפור עם קצת פרפרים בבטן. קודם כל
זו אחת המדינות היחידות שאוסרות על כניסה של ישראלים, ודבר שני, מכייוון שהחלפנו לדרכון
פולני, חשבנו שאולי יראה לפקידי ההגירה מוזר שאין בו שום חותמת יציאה מאף מדינה. לרווחתנו,
הפקיד בשדה התעופה לא התעניין בדרכון יותר מידי, ונכנסנו בצורה חלקה לקואלה לומפור.
מלזיה מורכבת משני חלקים עיקריים:
מלזיה היבשתית, שהיא בעצם השלוחה הדרומית ביותר של אסיה, ובין השאר היא
גם בצורת חצי אי, ולכן נקראת: Peninsular Malaysia.
החלק השני, הוא בורניאו: אי ענקי שנמצא מזרחית למלזיה היבשתית ומתחלק
בין מלזיה, אינדונזיה וחלק קטן שייך לסולטנות פיצפונת שנקראת ברוניי, שבחרה בזמנו להישאר
עצמאית ולא להצטרף למלזיה (נשארה בחוץ יחד עם סינגפור. למעשה עד היום הם משתמשים בדולר
סינגפורי)
כמה שעות אחרי ההגעה לק״ל, המשכנו בטיסה למירי שבבורניאו. שם הופתענו
לגלות שבבורניאו צריך להחתים את הדרכון בנפרד. גם זה עבר בקלילות, ובשמונה בערב הגענו
למלון ועשינו סידורי ארץ חדשה (החלפת כסף, קניית סים מקומי). תם ואורי נשארו במלון
ורון בא איתי לסידורים והתאהב במאכל מקומי שנקרא Cheesy John.
למחרת אנחנו שוב בשדה התעופה, עולים על מטוס מדחפים קטנטן בדרך לשמורת
מולו.
שמורת מולו נמצאת בלב הג׳ונגלים של בורניאו, ומורכבת מטבע מהמם (ג׳ונגלים,
מפלים, נהרות והרים), ומערות שלפי אמות מידה מסויימות הן הגדולות בעולם (נפח), אחת
מהן , (deer cave), יותר משלושה מיליון עטלפים(!),
ובכל ערב נותנים הצגה.
כל ערב, העטלפים יוצאים לצוד חרקים בג'ונגל. אבל יש גם כמה עייטים שמחכים
להם ביציאה.
כדי להתמודד עם העניין, העטלפים יוצאים בנחיל שנראה כמו נחש מעופף ענק!
השם שהומצא לתופעה: bat exodus,
בהחלט הולם. זה היה אחד המראות היפים שראינו בטיול!
מעבר לזה ראינו הרבה בעלי חיים קטנים וחרקים מיוחדים: עכבישים מפחידים,
צפרדעים שכינינו אותם the misunderstanding frog , משום שהקירקורים שלהן נשמעו כמו: what?! לטאות מגניבות, עקרבים וחרקי ענק.
בסוף הטיול בעלת המלון שלנו (שהיא מסינגפור במקור ונוצריה), סידרה לנו
ביקור בכפר של שבט נוודים שנקרא punan, כמו הבדואים אצלנו, גם הם כבר התיישבו בכפרי קבע, אבל היה מעניין לראות
אותם מעבדים את האורז בשיטות פרימיטיביות (אפילו עזרנו קצת), ולראות איך נראה longhouse מסורתי, שהוא
בעצם בית ארוך מאד עם המון חדרים, שבו גר כל הכפר בערך (כמו שיכון). בעבר היו תולים
שם לראווה את הגולגלות המצומקות של האויבים.
למי שהיו יותר גולגלות, היה יותר כבוד, ולונגהאוס שהיו בו הרבה דלתות (כלומר
הרבה משפחות), נחשב יוקרתי יותר.
השייט לכפר היה בדרך מהממת, וכשעה הליגה מהכפר יש מפל מקסים שהיה רק שלנו,
והעסיק אותנו במשך שעתיים בערך.
למחרת כבר היינו מוכנים לעזוב את מולו בטיסה לקוצ׳ינג, אבל לרוע מזלנו
(או למזלו של רון), הטיסה נדחתה ליום המחרת בגלל מזג האוויר, ואותנו שיכנו למשך הלילה
במלון מריוט המפואר, כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר נפלאות. בדיוק מה שהרופא רשם לרון.
הבעיה היחידה הייתה שכמה ימים לפני כן, סיפרה לנו בעלת המלון הסינגפורית
שלנו, שהמלון והחברה שמנהלת את השמורה הם בבעלות פוליטיקאי מושחת, שגורף את כל הרווחים
לכיסו, לא מעסיק תושבים מקומיים, למרות הסכמים שחתם, ובנוסף הביא למעצר של המתנגדים
לו.
את רון זה מאד הטריד, אבל בסוף אפילו הוא נכנע לאקס בוקס בחדר המשחקים
במלון. לקוצ׳ינג (חתול במליי) הגענו באיחור של יום, ולכן עשינו אותה קצת יותר באינטנסיביות.
העיר עצמה מאד חביבה, שוכנת על גדת הנהר ומלאה בפסלים של חתולים. אנחנו
בחרנו ללכת לשמורת באקו (Baku),
חצי אי יפהפה, מלא במנגרובים, ג׳ונגלים, נחלים אדמדמים, וביתם של הקופים הפרובוזים
(אלה עם האף הארוך), ולמחרת הגענו לשמורה של האורנג אוטנים והתפעלנו מהם בגשם שוטף...
בקוצ׳ינג פגשנו גם שני זוגות דוברי ספרדית (צ׳יליאנים וקאטאלנים), חמודים
מאד, וסוספסוף הצלחתי לתפוס שיחת מבוגרים מעניינת.
מקוצ׳ינג לקחנו טיסה למלזיה היבשתית, ואחרי מונית של שעתיים, הגענו לעיירה
בשם מרסינג, שם התברר שהמעבורת לאי טיומן יוצאת רק למחרת היום. אחרי שמצאנו מסעדה הודית
מקומית, זולה וטובה, לא הצטערנו יותר מידי, ואורי נהנה מהמנה המועדפת עליו - האידלי
(מעיין קציצת אורז שהודים אוכלים בעיקר לארוחת בוקר)
למחרת לקחנו את המעבורת לטיומן, וכשהגענו למלון וראינו את הנוף, החלטנו
שחייבים להסתלבט קצת מול נוף כזה. ככה שכבנו לנו בערסל, קוראים ספרים, מתבוננים ב monitor lizard אקראי שעבר
במקום, וטובלים בים השקוף מידי פעם. אחרי קצת סתלבט החלטנו לחלץ עצמות, וטיילנו ל monkey beach שאכן יש בו
משפחה חביבה של קופי מקק (הרוב הם די ערסים), ושנירקלנו שם (רון ואני ראינו כריש!),
וחזרנו צוחקים בגשם שוטף.
למחרת תם ואני הלכנו לשתי צלילות, ולמרות שהראות לא הייתה מדהימה
(10-15 מטר), ראינו המון ייצורים, כולל כמה סטינגריי, מורנה וגולת הכותרת: בכל צלילה
ראינו צב, וזה כשלפני הצלילה המדריכה אמרה לנו שהסיכוי לראות צב הוא די אפסי ושהיא
מעולם לא ראתה שם צבים.
לקינוח, עשינו טיול של 10 קמ טיפוס וירידה בג׳ונגל, עד לצד השני של האי,
דרך מפלון חביב שעצרנו לשחות בו.
בצד השני רחצנו קצת בים וגם שמענו הסברים מאד נרחבים על צבי הים וסכנת
ההכחדה שלהם, בחוות מקלט לצבים, לשם אוספים את ביצי הצבים כדי להגן עליהם מפני בני
אדם, לטאות ונחשים.
אחרי חמישה ימים עזבנו את טיומן ועברנו לעיר בשם מלקה (Melaka), שנמצאת בצד המערבי של מלזיה.
מלקה היא עיר עם המון מסורת, ואפשר לומר שממנה צמחה מלזיה המודרנית. מלקה הייתה מקום
מפגש ייחודי לסוחרים מסין, ג׳אווה, סומטרה, תאילנד הודו וחצי האי ערב. מאוחר יותר נכבשה
על ידי הפורטוגזים וההולנדים, ותחת הבריטים שהעדיפו את נמלי סינגפור ופננג, שקעה כלכלית,
והתעוררה מחדש לפני כעשר שנים כשהוכרזה כאתר מורשת עולמית של האום. במלקה טיילנו לאורך
הנהר, למדנו על ההיסטוריה של מלקה במוזיאונים, שטנו בנהר, אכלנו אוכל מקומי (Satay celup - מין פונדו, רק שבמקום שוקולד
יש רוטב בוטנים מתוק חריף, שטובלים בו חתיכות בשר, מאפים, ירקות ופירות ים), ואפילו
ביקרנו בגן החיות (מזכיר קצת את גן החיות במלחה, אבל קצת פחות מטופח).
בכלל, מלזיה מרתקת. גם הנוף האנושי מאד מעניין, מלזים מקוריים שהם מוסלמים,
סינים שהם בודהיסטים ונוצרים, הודים שהבריטים הביאו, שרובם הינדים, ואבוריג׳ינים (לא
להתבלבל עם האבוריג'ינים האוסטרלים), שהם התושבים המקוריים של בורניאו. כולם מסתדרים
בסך הכל לא רע (לא שאין צרות, אבל אין אלימות).
משם נסענו לקואלה לומפור, יום אחרי ממריאים להיידרבד, מבלים שם יום אחד
ואז טסים לגואה האהובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה