את פנינו בהודו קידם גשם זלעפות. וגם הודו במלוא עוצמתה קיבלה את פנינו...
המונית לא הגיעה.. חיכינו שעה.. המלון שהוזמן מראש בפעם הראשונה בהודו, לא ענה
בטלפון, וגם הכתובת לא היתה ברורה, הנהג לקח אותנו למלון ממש גרוע ויקר... לא היו
לנו מים מינרלים לצחצח שיניים... ולא מחים חמים להתקלח... בקיצור, ממש, עוד פעם
לילה ראשון בהודו (והפעם בלי אמא אפילו...). אבל ב-1:30 בלילה עם שלושה ילדים
הפוכים אי אפשר להיות פיקי...
אבל בבוקר, גילינו שוב את הודו שאנחנו אוהבים, ולמרות הגשם, הילדים
היו מאושרים ואפל והצהירו על אהבתם ל"מולדת", ואמרו שאם לא היה כל כך
מטונף... היו מנשקים את הרצפה. מסתבר שיש משהו מנחם בלחזור למקום המוכר. גם אם הוא
ג'יפה...
גם האוכל המוכר, האידלי, אוטפאם, פראטה... עושה קצת הרגשה של בית.
והכי כיף, שפתחנו את הטלוזיה, ראינו את הסרט ההודי שראינו בקולנוע בג'איפור לפני
חצי שנה. אין כמו בבית!!
אז
מהיידרבד, לא ראינו הרבה בגלל הגשם... אבל כבר אחר הצהרים עלינו על המטוס, למקום
שבאמת בגללו חזרנו שוב..לגואה. עוד קודם שכרנו דירה מראש דירה למשך חודש, ונרשמנו
לבית הספר האנגלית שכבר הכרנו מהפעם שעברה (לפני חצי שנה), אז שם הנחיתה היתה
פשוטה.
אחרי יום
התמקמות, הגם שכרנו טוסטוס, הילדים כבר הלכו לבית הספר, וכבר ביקשו מהם לעזור
לילדים הישראלים האחרים בבית הספר (חצי בית הספר הפך לישראלי, כנראה בין היתר בגלל
ההמלצות שלנו עליו...). הם מכירים את הרחובות, את החוף, את כל האנשים. פגשנו הרבה
משפחות שהכרנו מהביקור הקודם, וגם משפחות חדשות, וגם אחותי והבן שלה... באמת בית.
לפחות בינתיים.
שבוע
אחרי הגיעה גם לי, לתקופת החגים... והשמחה
היה רבה. אחרי איחוד מרגש, בערב ראש השנה שחגגנו עם הרבה אנשים טובים ומאושרים..
נכנסנו לשגרה מבורכת ורגועה.
הילדים הולכים לבית הספר, ואחרי שבוע המחשב של לי לא מצליח להתחבר למשרד, והיא חייבת לנוח לגמרי. ואם חייבים אז חייבים.
אני ולי מסתובבים בבוקר על
החוף, או בטיולים באיזור, אחר הצהרים שוב חוף, כל המשפחה עם חברים, קצת קניות (כי
בכל זאת טיילנו שנה, ולא קנינו כלום!!) הרבה אוכל טוב, חברה נעימה... מה עוד צריך?
בבית הספר, הילדים מרגישים ממש טוב האנגלית כבר שוטפת, ואורי מתחיל ללמוד קריאה עם כל הילדים. בבית הספר, בכל חודש הילדים לומדים על מדינה אחרת. בחודש אוקטובר הילדים למדו על נפאל, והבנים שמחו להזכר בחויות שלהם שם גם. ביום האחרון הזמנו את איש הגלידה של הכפר, עם העגלה שלו, לחלק גלישה ופלודה לכל ילדי בית הספר. היה יופי של סיום ופרידה מאד מרגשת.
אז פשוט חיים את החיים הפשוטים. ומתחילים להבין שתיכף זה נגמר, ואנחנו חוזרים לארץ.
למטריקס... לחיים האמתיים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה