את הפוסטים הללו טל כותב. בגלל שהוא יודע שהוא יצטרך לכתוב ולא יזכור, הוא כותב בשוטף. אני עדיין האחראית להעלות הכל.... טל הרבה יותר נדיב ממני בפרטים בעיקר לטובת מטיילים אחרים. כזה הוא הבעל שלי...!
תקציר הדברים - ויטנאם מהממת, האוכל סופר טעים, האנשים יפים גם מבפנים (אבל לא יודעים מילה באנגלית). שוווה(:
תקציר הדברים - ויטנאם מהממת, האוכל סופר טעים, האנשים יפים גם מבפנים (אבל לא יודעים מילה באנגלית). שוווה(:
אחרי שסיימנו עם הנופים
המהממים של צפון ויאטנם, חזרנו להאנוי בדרך ארוכה שכללה טיול נחמד עד הצהריים
מסביב לדונג ואן, אוטובוס להא זיאנג, איסוף התרמילים שלנו מהמלון, ואוטובוס לילה
להאנוי.
למזלנו האוטובוס היה מפנק (אם כי התאורה בו הייתה דיסקוטקית משהו, כמיטב הקיטש הויאטנמי).
למזלנו האוטובוס היה מפנק (אם כי התאורה בו הייתה דיסקוטקית משהו, כמיטב הקיטש הויאטנמי).
הגענו להאנוי בחמש בבוקר
וישר לקחנו מונית לתחנת האוטובוס ממנה לקחנו אוטובוס נוסף של שש שעות לעיר Cai Rong. המסע היה מפרך, אבל
הילדים עמדו בו בכבוד, והעיר התגלתה כעיר דייג חביבה שמתמחה בתיירות מקומית, מה
שאומר שאין בן אדם אחד בכל העיר שיודע מילה אחת באנגלית (ממש ככה). למזלנו נעשינו
כבר מומחים בגוגל טרנסלייט, והצלחנו להבין שיש מעבורת למחרת בשבע בבוקר.
הרעיון היה לעשות את האלונג ביי בצורה קצת שונה, עם מעבורות רגילות לאי בשם Quan lan וממנו להאלונג סיטי, ובדרך לחוות את המפרץ והאיים המפורסמים תוך כדי נשימת האוויר המקומי, ולא באווירה הסטרילית של ספינת תיירים.
לרוע מזלנו פוסידון לא היה לצידנו, וגם לא וג׳רפאני - האחראי למזג האוויר אצל הבודהיסטים):
בבוקר כשקמנו ירד גשר זלעפות, והכוונה לזלעפות מהסוג הויאטנמי שרואים בסרטים האמריקאים על המלחמה. כתוצאה מכך המעבורת האיטית של שבע, זו שאפשר להיות על הסיפון שלה ולראות את הנוף, נדחתה למועד לא ידוע ולבסוף בוטלה. לא הייתה לנו ברירה ולקחנו את המעבורת המהירה, שגם הייתה יקרה בהרבה, גם לא ניתן לעלות בה על הסיפון, וגם היה בה מסך שהקרינו עליו שירי ויאטפופ נוראיים בווליום נורא עוד יותר.
הגענו לאי אחרי שלא ראינו הרבה בדרך, מצאנו מלון סביר וישר לקחנו אופנוע והסתובבנו קצת באי הקטנטן. מזג האוויר היה קצת יותר טוב, אבל האי עצמו לא היה משהו, חסר ייחוד ומלא בתיירים ויאטנמים.
למחרת כבר לקחנו מעבורת להאלונג סיטי. למזלנו ניתן היה לעלות לסיפון בחלק מן הדרך, והצלחנו לראות קצת נופים של המפרץ, שהוא באמת מאד יפה, אבל לא רחוק במראהו מאל נידו שבפיליפינים.
באותו יום המשכנו להאנוי, ונשארנו שם לילה אחד כדי להירגע. התפנקנו בפיצה, שהיא אחת הטובות שטעמתי ונקראת 4p pizza.
למחרת חל יום ההולדת שלי, הילדים ומשפחת צמח הכינו לי ברכות מרגשות ומתנות טעימות, ו״הפתיעו״ עם חגיגה בבוקר. היה לי מאד מרגש :)
עוד באותו יום עברנו בחנות ספרים כדי להצטייד, והמשכנו באוטובוס מקומי ל tam coc
הגענו למלון שנמצא במקום בעל יופי טבעי יוצא דופן: מין נקיק שלאורכו זורם נחל רגוע עם אגמונים מלאים בלוטוסים וביקתות שפזורות לאורכו, כל אחת מבודדת מן האחרות ופתוחה לגמרי אל הנוף.
אורי רצה להישאר לגור כאן... לתמיד...
טאם קוק עצמה נמצאת באיזור כפרי יפהפה, עם שמורות טבע ששטים בהן בסירת משוטים, ונכנסים ויוצאים ממערות שהנחל זורם בהן, יש פגודות עתיקות והרי גיר שמזכירים קצת את האלונג ביי, רק בלי הים.
בילינו שם ארבעה ימים בשוטטות עם האופנוע, שייט, ביקור בשמורות, ואפילו יום אחד של סתלבט בבקתה המהממת שלנו (שיצא טוב כי ירד גשם כבד באותו יום).
הרעיון היה לעשות את האלונג ביי בצורה קצת שונה, עם מעבורות רגילות לאי בשם Quan lan וממנו להאלונג סיטי, ובדרך לחוות את המפרץ והאיים המפורסמים תוך כדי נשימת האוויר המקומי, ולא באווירה הסטרילית של ספינת תיירים.
לרוע מזלנו פוסידון לא היה לצידנו, וגם לא וג׳רפאני - האחראי למזג האוויר אצל הבודהיסטים):
בבוקר כשקמנו ירד גשר זלעפות, והכוונה לזלעפות מהסוג הויאטנמי שרואים בסרטים האמריקאים על המלחמה. כתוצאה מכך המעבורת האיטית של שבע, זו שאפשר להיות על הסיפון שלה ולראות את הנוף, נדחתה למועד לא ידוע ולבסוף בוטלה. לא הייתה לנו ברירה ולקחנו את המעבורת המהירה, שגם הייתה יקרה בהרבה, גם לא ניתן לעלות בה על הסיפון, וגם היה בה מסך שהקרינו עליו שירי ויאטפופ נוראיים בווליום נורא עוד יותר.
הגענו לאי אחרי שלא ראינו הרבה בדרך, מצאנו מלון סביר וישר לקחנו אופנוע והסתובבנו קצת באי הקטנטן. מזג האוויר היה קצת יותר טוב, אבל האי עצמו לא היה משהו, חסר ייחוד ומלא בתיירים ויאטנמים.
למחרת כבר לקחנו מעבורת להאלונג סיטי. למזלנו ניתן היה לעלות לסיפון בחלק מן הדרך, והצלחנו לראות קצת נופים של המפרץ, שהוא באמת מאד יפה, אבל לא רחוק במראהו מאל נידו שבפיליפינים.
באותו יום המשכנו להאנוי, ונשארנו שם לילה אחד כדי להירגע. התפנקנו בפיצה, שהיא אחת הטובות שטעמתי ונקראת 4p pizza.
למחרת חל יום ההולדת שלי, הילדים ומשפחת צמח הכינו לי ברכות מרגשות ומתנות טעימות, ו״הפתיעו״ עם חגיגה בבוקר. היה לי מאד מרגש :)
עוד באותו יום עברנו בחנות ספרים כדי להצטייד, והמשכנו באוטובוס מקומי ל tam coc
הגענו למלון שנמצא במקום בעל יופי טבעי יוצא דופן: מין נקיק שלאורכו זורם נחל רגוע עם אגמונים מלאים בלוטוסים וביקתות שפזורות לאורכו, כל אחת מבודדת מן האחרות ופתוחה לגמרי אל הנוף.
אורי רצה להישאר לגור כאן... לתמיד...
טאם קוק עצמה נמצאת באיזור כפרי יפהפה, עם שמורות טבע ששטים בהן בסירת משוטים, ונכנסים ויוצאים ממערות שהנחל זורם בהן, יש פגודות עתיקות והרי גיר שמזכירים קצת את האלונג ביי, רק בלי הים.
בילינו שם ארבעה ימים בשוטטות עם האופנוע, שייט, ביקור בשמורות, ואפילו יום אחד של סתלבט בבקתה המהממת שלנו (שיצא טוב כי ירד גשם כבד באותו יום).
פינת ההמלצות - את השייט
מומלץ לעשות ב Trang an, ולא איפה שכל התיירים עושים, החוויה הרבה יותר שקטה, ואין את כל
הרוכלים המעיקים שמטרידים בדרך. עוד המלצה היא ללכת לשמורה מעט מרוחקת שנקראת van long , גם שם יש שייט שעובר
אפילו בתוך מערה אחת, אבל הנוף שונה מאד והשייט מאד רגוע (מעט אנשים(.
מטאם קוק יצאנו בלילה סוער, באוטובוס לילה
לפונג נה, איזור שהתפרסם רק לפני שש שנים בערך, כשמצאו שם את המערה הארוכה בעולם:
מערת Son Doong.
למרבה הצער, הויאטנמים כבר היו הרבה יותר מאורגנים, והפכו את המקום למלכודת תיירים עם מחירים מנופחים לכל מערה שמבקרים בה (למערת סון דונג ניתן להגיע רק במסגרת משלחת של חמישה ימים שעולה כ $3000, וגם אז נכנסים רק לתחילת המערה).
עדיין, המערות מאד יפות, והאיזור יפהפה. התכנון היה ללכת ל dark cave שכוללת אומגה וקייאקים, אבל אפילו תם לא היה מספיק כבד בשביל האומגה אז החלטנו לוותר והלכנו לפרדייז קייב, שהייתה באמת מאד יפה ומוארת בטוב טעם (נדיר אצל הויאטנמים שמחבבים את כל סוגי הקיטש הכי סליזיים שיש).
למחרת לקחנו את האופנוע ונסענו לגנים הבוטניים שהם בעיקר ג'ונגל שתקעו בו שמות לצמחים. למרות זאת היה סיור מאד יפה שכלל שחייה בבריכה טבעית, הליכה בג'ונגל וכניסה למפל יפה. העקיצות של היתושים היו בחינם :)
משם המשכנו לכיוון הגבול עם לאוס בדרך מטריפה שמעט מאד תיירים (ואנשים בכלל) מגיעים אליה.
אחרי נסיעה של כשעה וחצי הגענו לכפר של מיעוטים לאואים, כפר עני בטירוף, עם אנשים נחמדים, שישר הושיבו אותנו לשתות וכל ילדי הכפר הגיעו כדי לחזות בפלא.
שילמנו מחיר מופקע על השתייה והביסקויטים שחילקנו לילדים (הפעם, שילמנו בכיף...) ויצאנו חזרה.
הגענו לטאם קוק וסיימנו את היום המפרך בפיצה נפלאה.
למחרת קמנו בשלוש וחצי לפנות בוקר, כדי להספיק לאוטובוס של 4 בבוקר שיוצא לכיוון Hue
האוטובוס היה גם הוא סליפר ואנחנו נימנמנו עד להגעה להואה בשמונה וחצי בבוקר (תם העדיף לקרוא). ובנוהל הרגיל, הלכנו למלון שהזמנו מראש, שכרנו אופנוע ויצאנו לטייל.
הואה הייתה הבירה של ויאטנם בתקופה היחידה שבה הייתה קרובה לגודל הנוכחי שלה, כשבחלק מהזמן הייתה תחת שליטה צרפתית, ולכן יש שם ארמון מפואר של הקיסר, וקברים מפוארים של 13 הקיסרים בשושלת. בזמנים המודרניים, הואה הייתה קרובה מאד לגבול בין צפון ויאטנם לדרום ויאטנם, ולכן חטפה חזק גם מהאמריקאים וגם מהויאטמין, הצבא של צפון ויאטנם, שאפילו כבש אותה לתקופה קצרה.
לאחר לילה אחד בלבד בעיר, ואחרי שביקרנו באתר מורשת צרפתי בשם ה French Bakery, שרון התאהב בו מייד בעיקר בשל הקרואסון בשוקולד ובננות, ובשל השוקו הסמיך , החלטתי לקחת טוסטוס וליסוע להוי אן, דרך של כ 140 קמ שאמורה להיות מאד יפה.
ההחלטה הזו התבררה כטעות קשה, היה חם מאד, הנסיעה הייתה מתישה, רוב הנוף היה לא מעניין, והישבן התחיל לכאוב די מהר.
בשתיים בצהריים הגענו למלון שהזמנו מראש בהוי אן. הילדים העייפים שמחו לגלות שיש במלון בריכה, ונכנסו מיד לטבילה.
למרבה הצער, הויאטנמים כבר היו הרבה יותר מאורגנים, והפכו את המקום למלכודת תיירים עם מחירים מנופחים לכל מערה שמבקרים בה (למערת סון דונג ניתן להגיע רק במסגרת משלחת של חמישה ימים שעולה כ $3000, וגם אז נכנסים רק לתחילת המערה).
עדיין, המערות מאד יפות, והאיזור יפהפה. התכנון היה ללכת ל dark cave שכוללת אומגה וקייאקים, אבל אפילו תם לא היה מספיק כבד בשביל האומגה אז החלטנו לוותר והלכנו לפרדייז קייב, שהייתה באמת מאד יפה ומוארת בטוב טעם (נדיר אצל הויאטנמים שמחבבים את כל סוגי הקיטש הכי סליזיים שיש).
למחרת לקחנו את האופנוע ונסענו לגנים הבוטניים שהם בעיקר ג'ונגל שתקעו בו שמות לצמחים. למרות זאת היה סיור מאד יפה שכלל שחייה בבריכה טבעית, הליכה בג'ונגל וכניסה למפל יפה. העקיצות של היתושים היו בחינם :)
משם המשכנו לכיוון הגבול עם לאוס בדרך מטריפה שמעט מאד תיירים (ואנשים בכלל) מגיעים אליה.
אחרי נסיעה של כשעה וחצי הגענו לכפר של מיעוטים לאואים, כפר עני בטירוף, עם אנשים נחמדים, שישר הושיבו אותנו לשתות וכל ילדי הכפר הגיעו כדי לחזות בפלא.
שילמנו מחיר מופקע על השתייה והביסקויטים שחילקנו לילדים (הפעם, שילמנו בכיף...) ויצאנו חזרה.
הגענו לטאם קוק וסיימנו את היום המפרך בפיצה נפלאה.
למחרת קמנו בשלוש וחצי לפנות בוקר, כדי להספיק לאוטובוס של 4 בבוקר שיוצא לכיוון Hue
האוטובוס היה גם הוא סליפר ואנחנו נימנמנו עד להגעה להואה בשמונה וחצי בבוקר (תם העדיף לקרוא). ובנוהל הרגיל, הלכנו למלון שהזמנו מראש, שכרנו אופנוע ויצאנו לטייל.
הואה הייתה הבירה של ויאטנם בתקופה היחידה שבה הייתה קרובה לגודל הנוכחי שלה, כשבחלק מהזמן הייתה תחת שליטה צרפתית, ולכן יש שם ארמון מפואר של הקיסר, וקברים מפוארים של 13 הקיסרים בשושלת. בזמנים המודרניים, הואה הייתה קרובה מאד לגבול בין צפון ויאטנם לדרום ויאטנם, ולכן חטפה חזק גם מהאמריקאים וגם מהויאטמין, הצבא של צפון ויאטנם, שאפילו כבש אותה לתקופה קצרה.
לאחר לילה אחד בלבד בעיר, ואחרי שביקרנו באתר מורשת צרפתי בשם ה French Bakery, שרון התאהב בו מייד בעיקר בשל הקרואסון בשוקולד ובננות, ובשל השוקו הסמיך , החלטתי לקחת טוסטוס וליסוע להוי אן, דרך של כ 140 קמ שאמורה להיות מאד יפה.
ההחלטה הזו התבררה כטעות קשה, היה חם מאד, הנסיעה הייתה מתישה, רוב הנוף היה לא מעניין, והישבן התחיל לכאוב די מהר.
בשתיים בצהריים הגענו למלון שהזמנו מראש בהוי אן. הילדים העייפים שמחו לגלות שיש במלון בריכה, ונכנסו מיד לטבילה.
Hoi anהייתה טובה אלינו. עיר תיירותית, אבל במובן הטוב של
המילה, מבנים עתיקים ששוחזרו ועכשיו משמשים כבתי קפה, מוזיאונים ואפילו חנויות
בגדים אופנתיות.
ה״קטע״ של העיר הוא מאות המתפרות שפזורות בה, שבהן ניתן לתפור חליפות, בגדים, ואפילו בגדי ים, במחירים זולים (אחרי מיקוח כמובן). הילדים אמרו שחבל שאמא לא פה, כי היא הייתה מאד נהנית :)
אנחנו התמקדנו בעיקר בלנוח, להיות בבריכה, לאכול טוב, ואפילו לטייל קצת
כבר בערב הראשון הלכנו לאכול Banh mi, שזה הבאגט שנותר מהכיבוש הצרפתי, עם המון דברים טובים בפנים. כרגיל המוכרת שאלה איפה האמא, וכרגיל אמרתי שהיא נחה במלון. כשחזרנו אליה לקראת סוף השהות, היא שוב שאלה איפה האמא, אמרתי לה שהיא לא אוהבת באן מי ולכן נשארה שוב במלון... (:
בשלושת הימים שלאחר מכן, יצאנו מהמלון רק בשביל לאכול, וטיפה להסתובב. הילדים וגם אני, מאד נהנינו מהזמן הפנוי לקריאה, בריכה, משחקי קלפים ולעיסוק בעניינים שלהם.
ביום הרביעי כבר עשינו טיול גדול על האופנוע לדה נאנג (כשלושים קילומטר מהוי אן) - עיר גדולה, אבל חביבה, ובעלת חוף נעים, ובצפונה יש חצי אי הררי ומיוער, עם גנים קסומים, מקדשים בומבסטיים, ונופים יפים. אחרי הסיור בחצי האי המשכנו למוזיאון לתולדות תרבות ה Champa
תרבות הינדית ששלטה בדרום ומרכז ויאטנם בין המאה השביעית למאה ה 14 (בערך מתי שבאירופה שרפו יהודים וכופרים(, ואחר כך המשכנו להרי השיש, שהיו חוויה אנתרופולוגית יותר מאשר טבעית:
כל התיירים שמיועדים לויאטנמים, הם קיטשיים בטירוף, אבל הרי השיש היו השיא, עם פסלים של סוזברה, רמקולים שנראים כמו סלעים ומנגנים מוזיקה נוראית בכל מקום, מעקות פלסטיק דמוי עץ, ומלא ויאטנמים וויאטנמיות שמתעקשים להצטלם עם הילדים.
חזרנו להוי אן עייפים ורעבים, ואכלנו במסעדה ויאטנמית מצויינת בשם Pho Xua פו זואה.
יום אחר כך ניצלנו כדי לשלוח מכתבים מהדואר המקומי, ללכת לים, ללכת לכפר התבלינים האורגניים ולקנח בארוחת ערב במסעדה הודית מעולה בשם גאנש (איך לא), שזרקה אותנו לימי הודו העליזים.
למחרת נחנו רוב היום, ואחר הצהריים נסענו לאתר מורשת עולמי בשם מאי סון (שהיתה עיר הבירה של הצ׳מפה) הוא לא ברמה של האתרים בהודו, אבל יש לו קסם של עיר חבויה, שנובע מהמיקום שלו בלב הג'ונגל , גם שעת בין הערביים הוסיפה קסם, והפחיתה מכמויות המבקרים.
קינחנו ב cau Lao שזו מנת הדגל של הוי אן, ומורכבת מבשר, אטריות, נבטים, קרוטונים וכל מיני סוגי עלים. כמו רוב האוכל בויאטנם זה היה מאד טעים.
ביום הלפני אחרון שלנו בהוי אן, הלכתי ביחד עם רון ורותם (של משפחת צמח שליוותה אותנו לחלקים נכבדים מהטיול בויטנאם), לקורס בישול במסעדת Hi. הקורס כלל מעבר בסירת עץ קטנה לצד השני של הנהר, כדי להגיע לשוק, קניית המצרכים ובישול
הילדים מאד מאד נהנו, ולקראת הסוף כולם הצטרפו כדי לאכול ממעשי ידיהם, ולשתות את הבירה הטרייה שלהם, שהיא מעולה, ועולה בערך חצי שקל לכוס!
האוכל היה יאמי וכולם טרפו הכל.
בערב היה אירוע הפול מון של הוי אן, שבמהלכו פותחים הרבה אתרים ללא תשלום, כל העיר מוארת במנורות בד, והם גם משיטים נרות על הנהר. כמובן שהעיר עמוסה בטירוף ויש המוני זוגות ויאטנמים שבאים לעשות בוק לחתונה, אבל עדיין זה נחמד.
למחרת לקחנו אוטובוס לילה לנה טראנג והגענו כרגיל בחמש בבוקר, ושוב כרגיל הערנו את מנהלת המלון, הנחנו את התיקים ויצאנו לארוחת בוקר מקומית של באן מי ואייס קפה ויאטנמי חזק וטעים.
חזרנו למלון, התארגנו על בגדי ים, קרם הגנה ונסענו ל vinpark
שהוא פארק שכולל רכבל של 4 קמ מעל הים שמגיע לאי (הרכבל הכי ארוך מעל הים לטענתם), באי יש הכל מהכל: אקווריום ענק, פארק מים משוכלל, פארק משחקים, קולנוע רב חושי, מזחלות עם נוף מטריף ואולם משחקי וידאו, ועוד, כמיטב מסורת ה ״בא נשים פה כל מה שאנחנו יכולים ונראה מה ייקרה״ הויאטנמית.
הפארק התגלה כהצלחה אצל הילדים (30 דולר לבן אדם), ובילינו שם מתשע בבוקר עד שש בערב. תם ורון היו די עצמאיים, ואורי ואני בילינו קצת זמן איכות ביחד. היה כיף ומעייף.... ... פאסט פורוורד לשעתיים אחרי.... אני צריך לגרד את רון ואורי עם שפכטל מהרצפה של המסעדה (מסעדה יוונית מעולה בשם פיתה...(קמנו מוקדם לאוטובוס לדאלאת. בדאלאת בילינו שלושה ימים נחמדים. העיר והאיזור נחמדים, אבל יש המון תיירים מקומיים (אולי בגלל שזה החופש הגדול עכשיו) ולויאטנמים, בעיקר בדרום, יש נטייה להפוך את אתרי הטבע היפים לפארקי שעשועים ובאסטות עם רוכלים מציקנים...
בכל זאת ראינו כמה דברים מעניינים:
חוות סמורים, שאוכלים קפה, מחרבנים אותו ואחר כך מוכרים אותו ב 200 דולר לקילו...
בית חרושת ל Bun (מן איטריות אורז עבות כאלה, שאוכלים הרבה בויאטנם)
מפעל לייצור חוטי משי - למעשה במייסור (הודו) ראינו מפעל לטוויית בדי משי, והמפעל הזה השלים לנו את התמונה של כל התהליך...
חווה לגידול פטריות (על מן מצע כזה של נסורת שהם אפילו ממחזרים, ובתוך שקיות פלסטיק עם חורים)
חוץ מזה לקחנו רכבל חביב מעל יער לפגודה חדשה יחסית, אבל למרות שהיא קצת מצועצעת, היא מאד שלווה ונעימה, ואפילו עצרנו לעשר דקות לשמוע תפילה של נזירות...
וגם היינו במוזיאון מעניין על כל ההיסטוריה, התרבות, בעלי החיים והגיאולוגיה המקומית.
את היום הראשון עשינו על אופנועים במסגרת טיול מאורגן, ואת היומיים הבאים עשינו לבד על האופנוע (את היום השני עשינו עם משפחת זליכה הנחמדה שפגשנו פה).
אוטובוס הלילה לסייגון היה לא משהו.
קודם כל הוא הקדים בשעתיים וחצי, והגענו בשלוש וחצי לפנות בוקר במקום בשש. הסיבה שהוא הקדים הייתה שהנהג נסע כמו משוגע כל הדרך, ובנוסף צעק על הילדים שירדו מהאוטובוס בזמן שאני אספתי את התיקים והם ונעלו סנדלים.
למזלנו התחנה הייתה קרובה למלון שלנו. אז הלכנו למלון דרך בארים רעשניים, תיירים שתויים, והרבה אורות ניאון. ממש כמו שתיארתם לכם את סייגון. הערנו את האבא של בעל המלון שהיה מאד חביב, ונתן לנו חדר להניח בו את הראש למרות שהזמנו מלון רק לאותו היום.
אחרי שנחנו עד שמונה, יצאנו לאכול ארוחת בוקר מפנקת במאפיה מפונפנת, ומיד אחר כך המשכנו למוזיאון המלחמה (בעיקר המלחמה האמריקאית, כמו שהויאטנמים קוראים לה), ומשם ל - Jade emperor pagoda
שהייתה אחת המיוחדות שראינו.
ניצלנו כמובן את העובדה שזה המקום היחיד בויאטנם שיש בו מקדונלד'ס, והמשכנו לכמה בניינים אייקונים בסייגון.
את הערב סיימנו בתצפית על העיר ממגדל סייגון, ולאחריו שוקו/ שייק מנגו/ קפה קר בבניין מגניב ליד הנהר.
למחרת נסענו מוקדם בבוקר, עם שרית וענת שפגשנו בדאלאת, למחילות קו צ׳י. מכייוון שנסענו במונית מוקדם בבוקר למחילות המרוחקות יותר, היינו די לבד במנהרות (נדיר ביותר). ומכייוון שאנחנו די רזים, המדריך לקח אותנו למחילות המקוריות של הויאטקונג.
למרות שרישמית האיזור היה בשליטת דרום ויאטנם, למעשה האיזור כולו היה בשליטת הויאטקונג, שהחזיקו בשיניים מול התקפות האמריקאיים, עם 250 קמ של מחילות וכפרים שלמים שירדו מתחת לקרקע ויצאו רק בלילה.
אחרי שחזרנו נסענו לאכול בפיצה 4p שזכרנו לטובה מהאנוי, וקינחנו בוופל בלגי עם גלידת מאצ׳ה (תה ירוק).
הילדים גם לקחו סיבוב נוסף על סגוויי אחרי שיום קודם הם ניסו והתמכרו.
למחרת קמנו בעצלתיים וירדנו לאכול ארוחת בוקר מקומית שהורכבה ממין בגט דקיק עם ממרח טונה, וכופתאה ענקית עם מילוי בשר (Banh Bao). קינחנו ביוגורט מקומי (חצי שקל לשקית). בסיום נסענו לתחנת האוטובוס ועברנו דרך 6 שעות של אוטובוס ומעבורת אחת (בלי לצאת מהאוטובוס) לצאו דוק. היום היה גשום מאד ושמחנו שבילינו אותו בתוך האוטובוס.
המדריכה שלנו למחר, סאן, שהייתה מקסימה, הקפיצה לנו ארוחת ערב צמחונית וטעימה ישר למלון.
הסיור היה מאלף, המדריכה מצויינת והנופים מהממים.
התחלנו בסיור בשוק הצף, כולל קפה ויאטנמי קר בשקית מאחת הסירות, המשכנו לכפר של מיעוט מלזי מוסלמי בשם צ׳אם, ואכלנו שם עוגת קוקוס ואורז בשם קו-אם (יאמי).
משם המשכנו לחוות גידול דגים שהיא בעצם בית צף על המקונג, עם רשתות מלמטה שבתוכן מגדלים את הדגים. האכלת הדגים גרמה לשמחה רבה :)
אחר כך קפצנו לשוק לקנות פירות לדרך, שתינו עוד ״קפה סו דא״ (אייס קפה ויאטנמי עם חלב מרוכז), ונסענו לשוט בשמורה של ביצות יפהפיות עם המון ציפורי מים. וכמובן עצרנו לקפה סו דא.
משם המשכנו לראות אריגת משי בכפר של מיעוט קמרי (קמבודים), הילדים חילקו סוכריות לילדים קמרים, שהיו מנומסים להפליא: לא נדחפו, ואמרו תודה...
משם המשכנו לפגודה יפה חצובה בסלע.
הגיע הזמן להגיד שלום לויאטנם היפה, ולעבור לקמבודיה מלאת המיסתורין, ואין דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר בסירה על המקונג. 6 שעות של שייט בסירה נוחה, תוך כדי צפייה בנופים מעניינים, כולל עצירה במעבר גבול, ואנחנו בפנום פן (קמבודיה).
ה״קטע״ של העיר הוא מאות המתפרות שפזורות בה, שבהן ניתן לתפור חליפות, בגדים, ואפילו בגדי ים, במחירים זולים (אחרי מיקוח כמובן). הילדים אמרו שחבל שאמא לא פה, כי היא הייתה מאד נהנית :)
אנחנו התמקדנו בעיקר בלנוח, להיות בבריכה, לאכול טוב, ואפילו לטייל קצת
כבר בערב הראשון הלכנו לאכול Banh mi, שזה הבאגט שנותר מהכיבוש הצרפתי, עם המון דברים טובים בפנים. כרגיל המוכרת שאלה איפה האמא, וכרגיל אמרתי שהיא נחה במלון. כשחזרנו אליה לקראת סוף השהות, היא שוב שאלה איפה האמא, אמרתי לה שהיא לא אוהבת באן מי ולכן נשארה שוב במלון... (:
בשלושת הימים שלאחר מכן, יצאנו מהמלון רק בשביל לאכול, וטיפה להסתובב. הילדים וגם אני, מאד נהנינו מהזמן הפנוי לקריאה, בריכה, משחקי קלפים ולעיסוק בעניינים שלהם.
ביום הרביעי כבר עשינו טיול גדול על האופנוע לדה נאנג (כשלושים קילומטר מהוי אן) - עיר גדולה, אבל חביבה, ובעלת חוף נעים, ובצפונה יש חצי אי הררי ומיוער, עם גנים קסומים, מקדשים בומבסטיים, ונופים יפים. אחרי הסיור בחצי האי המשכנו למוזיאון לתולדות תרבות ה Champa
תרבות הינדית ששלטה בדרום ומרכז ויאטנם בין המאה השביעית למאה ה 14 (בערך מתי שבאירופה שרפו יהודים וכופרים(, ואחר כך המשכנו להרי השיש, שהיו חוויה אנתרופולוגית יותר מאשר טבעית:
כל התיירים שמיועדים לויאטנמים, הם קיטשיים בטירוף, אבל הרי השיש היו השיא, עם פסלים של סוזברה, רמקולים שנראים כמו סלעים ומנגנים מוזיקה נוראית בכל מקום, מעקות פלסטיק דמוי עץ, ומלא ויאטנמים וויאטנמיות שמתעקשים להצטלם עם הילדים.
חזרנו להוי אן עייפים ורעבים, ואכלנו במסעדה ויאטנמית מצויינת בשם Pho Xua פו זואה.
יום אחר כך ניצלנו כדי לשלוח מכתבים מהדואר המקומי, ללכת לים, ללכת לכפר התבלינים האורגניים ולקנח בארוחת ערב במסעדה הודית מעולה בשם גאנש (איך לא), שזרקה אותנו לימי הודו העליזים.
למחרת נחנו רוב היום, ואחר הצהריים נסענו לאתר מורשת עולמי בשם מאי סון (שהיתה עיר הבירה של הצ׳מפה) הוא לא ברמה של האתרים בהודו, אבל יש לו קסם של עיר חבויה, שנובע מהמיקום שלו בלב הג'ונגל , גם שעת בין הערביים הוסיפה קסם, והפחיתה מכמויות המבקרים.
קינחנו ב cau Lao שזו מנת הדגל של הוי אן, ומורכבת מבשר, אטריות, נבטים, קרוטונים וכל מיני סוגי עלים. כמו רוב האוכל בויאטנם זה היה מאד טעים.
ביום הלפני אחרון שלנו בהוי אן, הלכתי ביחד עם רון ורותם (של משפחת צמח שליוותה אותנו לחלקים נכבדים מהטיול בויטנאם), לקורס בישול במסעדת Hi. הקורס כלל מעבר בסירת עץ קטנה לצד השני של הנהר, כדי להגיע לשוק, קניית המצרכים ובישול
הילדים מאד מאד נהנו, ולקראת הסוף כולם הצטרפו כדי לאכול ממעשי ידיהם, ולשתות את הבירה הטרייה שלהם, שהיא מעולה, ועולה בערך חצי שקל לכוס!
האוכל היה יאמי וכולם טרפו הכל.
בערב היה אירוע הפול מון של הוי אן, שבמהלכו פותחים הרבה אתרים ללא תשלום, כל העיר מוארת במנורות בד, והם גם משיטים נרות על הנהר. כמובן שהעיר עמוסה בטירוף ויש המוני זוגות ויאטנמים שבאים לעשות בוק לחתונה, אבל עדיין זה נחמד.
למחרת לקחנו אוטובוס לילה לנה טראנג והגענו כרגיל בחמש בבוקר, ושוב כרגיל הערנו את מנהלת המלון, הנחנו את התיקים ויצאנו לארוחת בוקר מקומית של באן מי ואייס קפה ויאטנמי חזק וטעים.
חזרנו למלון, התארגנו על בגדי ים, קרם הגנה ונסענו ל vinpark
שהוא פארק שכולל רכבל של 4 קמ מעל הים שמגיע לאי (הרכבל הכי ארוך מעל הים לטענתם), באי יש הכל מהכל: אקווריום ענק, פארק מים משוכלל, פארק משחקים, קולנוע רב חושי, מזחלות עם נוף מטריף ואולם משחקי וידאו, ועוד, כמיטב מסורת ה ״בא נשים פה כל מה שאנחנו יכולים ונראה מה ייקרה״ הויאטנמית.
הפארק התגלה כהצלחה אצל הילדים (30 דולר לבן אדם), ובילינו שם מתשע בבוקר עד שש בערב. תם ורון היו די עצמאיים, ואורי ואני בילינו קצת זמן איכות ביחד. היה כיף ומעייף.... ... פאסט פורוורד לשעתיים אחרי.... אני צריך לגרד את רון ואורי עם שפכטל מהרצפה של המסעדה (מסעדה יוונית מעולה בשם פיתה...(קמנו מוקדם לאוטובוס לדאלאת. בדאלאת בילינו שלושה ימים נחמדים. העיר והאיזור נחמדים, אבל יש המון תיירים מקומיים (אולי בגלל שזה החופש הגדול עכשיו) ולויאטנמים, בעיקר בדרום, יש נטייה להפוך את אתרי הטבע היפים לפארקי שעשועים ובאסטות עם רוכלים מציקנים...
בכל זאת ראינו כמה דברים מעניינים:
חוות סמורים, שאוכלים קפה, מחרבנים אותו ואחר כך מוכרים אותו ב 200 דולר לקילו...
בית חרושת ל Bun (מן איטריות אורז עבות כאלה, שאוכלים הרבה בויאטנם)
מפעל לייצור חוטי משי - למעשה במייסור (הודו) ראינו מפעל לטוויית בדי משי, והמפעל הזה השלים לנו את התמונה של כל התהליך...
חווה לגידול פטריות (על מן מצע כזה של נסורת שהם אפילו ממחזרים, ובתוך שקיות פלסטיק עם חורים)
חוץ מזה לקחנו רכבל חביב מעל יער לפגודה חדשה יחסית, אבל למרות שהיא קצת מצועצעת, היא מאד שלווה ונעימה, ואפילו עצרנו לעשר דקות לשמוע תפילה של נזירות...
וגם היינו במוזיאון מעניין על כל ההיסטוריה, התרבות, בעלי החיים והגיאולוגיה המקומית.
את היום הראשון עשינו על אופנועים במסגרת טיול מאורגן, ואת היומיים הבאים עשינו לבד על האופנוע (את היום השני עשינו עם משפחת זליכה הנחמדה שפגשנו פה).
אוטובוס הלילה לסייגון היה לא משהו.
קודם כל הוא הקדים בשעתיים וחצי, והגענו בשלוש וחצי לפנות בוקר במקום בשש. הסיבה שהוא הקדים הייתה שהנהג נסע כמו משוגע כל הדרך, ובנוסף צעק על הילדים שירדו מהאוטובוס בזמן שאני אספתי את התיקים והם ונעלו סנדלים.
למזלנו התחנה הייתה קרובה למלון שלנו. אז הלכנו למלון דרך בארים רעשניים, תיירים שתויים, והרבה אורות ניאון. ממש כמו שתיארתם לכם את סייגון. הערנו את האבא של בעל המלון שהיה מאד חביב, ונתן לנו חדר להניח בו את הראש למרות שהזמנו מלון רק לאותו היום.
אחרי שנחנו עד שמונה, יצאנו לאכול ארוחת בוקר מפנקת במאפיה מפונפנת, ומיד אחר כך המשכנו למוזיאון המלחמה (בעיקר המלחמה האמריקאית, כמו שהויאטנמים קוראים לה), ומשם ל - Jade emperor pagoda
שהייתה אחת המיוחדות שראינו.
ניצלנו כמובן את העובדה שזה המקום היחיד בויאטנם שיש בו מקדונלד'ס, והמשכנו לכמה בניינים אייקונים בסייגון.
את הערב סיימנו בתצפית על העיר ממגדל סייגון, ולאחריו שוקו/ שייק מנגו/ קפה קר בבניין מגניב ליד הנהר.
למחרת נסענו מוקדם בבוקר, עם שרית וענת שפגשנו בדאלאת, למחילות קו צ׳י. מכייוון שנסענו במונית מוקדם בבוקר למחילות המרוחקות יותר, היינו די לבד במנהרות (נדיר ביותר). ומכייוון שאנחנו די רזים, המדריך לקח אותנו למחילות המקוריות של הויאטקונג.
למרות שרישמית האיזור היה בשליטת דרום ויאטנם, למעשה האיזור כולו היה בשליטת הויאטקונג, שהחזיקו בשיניים מול התקפות האמריקאיים, עם 250 קמ של מחילות וכפרים שלמים שירדו מתחת לקרקע ויצאו רק בלילה.
אחרי שחזרנו נסענו לאכול בפיצה 4p שזכרנו לטובה מהאנוי, וקינחנו בוופל בלגי עם גלידת מאצ׳ה (תה ירוק).
הילדים גם לקחו סיבוב נוסף על סגוויי אחרי שיום קודם הם ניסו והתמכרו.
למחרת קמנו בעצלתיים וירדנו לאכול ארוחת בוקר מקומית שהורכבה ממין בגט דקיק עם ממרח טונה, וכופתאה ענקית עם מילוי בשר (Banh Bao). קינחנו ביוגורט מקומי (חצי שקל לשקית). בסיום נסענו לתחנת האוטובוס ועברנו דרך 6 שעות של אוטובוס ומעבורת אחת (בלי לצאת מהאוטובוס) לצאו דוק. היום היה גשום מאד ושמחנו שבילינו אותו בתוך האוטובוס.
המדריכה שלנו למחר, סאן, שהייתה מקסימה, הקפיצה לנו ארוחת ערב צמחונית וטעימה ישר למלון.
הסיור היה מאלף, המדריכה מצויינת והנופים מהממים.
התחלנו בסיור בשוק הצף, כולל קפה ויאטנמי קר בשקית מאחת הסירות, המשכנו לכפר של מיעוט מלזי מוסלמי בשם צ׳אם, ואכלנו שם עוגת קוקוס ואורז בשם קו-אם (יאמי).
משם המשכנו לחוות גידול דגים שהיא בעצם בית צף על המקונג, עם רשתות מלמטה שבתוכן מגדלים את הדגים. האכלת הדגים גרמה לשמחה רבה :)
אחר כך קפצנו לשוק לקנות פירות לדרך, שתינו עוד ״קפה סו דא״ (אייס קפה ויאטנמי עם חלב מרוכז), ונסענו לשוט בשמורה של ביצות יפהפיות עם המון ציפורי מים. וכמובן עצרנו לקפה סו דא.
משם המשכנו לראות אריגת משי בכפר של מיעוט קמרי (קמבודים), הילדים חילקו סוכריות לילדים קמרים, שהיו מנומסים להפליא: לא נדחפו, ואמרו תודה...
משם המשכנו לפגודה יפה חצובה בסלע.
הגיע הזמן להגיד שלום לויאטנם היפה, ולעבור לקמבודיה מלאת המיסתורין, ואין דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר בסירה על המקונג. 6 שעות של שייט בסירה נוחה, תוך כדי צפייה בנופים מעניינים, כולל עצירה במעבר גבול, ואנחנו בפנום פן (קמבודיה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה