הנסיעה ללאוס הייתה חלקה יחסית, למרות פוטנציאל הסיבוך והאזהרות ששמענו
על הבעייתיות של הנסיעה. אפילו הצלחנו להחליף לתם ספר, בארוחת הצהריים. את הגבול עברנו
בצורה חלקה, כנראה כתוצאה מה״שימון״ הנדרש.
הגענו בשעות בין הערביים לעיירה חביבה על גדות המקונג, ומשם לקחנו סירה
על המקונג הקסום, והתחלנו לספוג את האווירה הרגועה של לאוס. כשהגענו לאי שלנו (אחד
מ 4000 האיים :), הלכנו ברגל לחפש מלון, וספגנו עוד מהאווירה כשעברנו בין שדות אורז
ירוקים ירוקים, חקלאים ששותלים אורז והמשפחה שמארחת להם לחברה, מקדש כפרי מקסים ולידו
כמה נזירים שסופגים את קרני השמש האחרונות, ועגלי בופאלו שמשתכשכים במי האפסיים ומנשנשים
כמה ניצני אורז.
לאחר כמה ניסיונות הגענו לגסטהאוס חמוד עם מסעדה על כלונסאות מעל המקונג,
שמשקיפה לנוף קסום של שקיעה. התמקמנו בשורה הראשונה, ואכלנו ארוחה טעימה לאור קרניה
האחרונות של השמש.
למחרת לקחנו אופניים, שבאופן מפתיע היו הכי מותאמות למשפחה שנתקלנו בהן
בכל הטיול, עם מושב מרופד ורגליות שניתן להרכיב, לנוחותו של הילד המורכב. אני הרכבתי
את רון, ותם שכבר התרגל לרעיון, הרכיב את אורי, ונסענו למפלים שאמורים היו להיות מעניינים.
המפלים התבררו כהרבה יותר ממעניינים, המקונג הוא אחד הנהרות הגדולים,
ולמרבה ההשתאות שלנו המפלים אינם של איזה יובל של המקונג שנשפך אליו, אלה סדרת מפלים
לרוחב של כמה קילומטרים שבהם כל המים של המקונג נשפכים בשצף להמשך דרכם לכיוון קמבודיה
וויאטנם.
למחרת כבר עזבנו את האי, מפני שלצער כולם הייתי מתוכנן מידי וכבר הזמנתי
מלון בהמשך הטיול. התחנה הבאה הייתה מקום בשם צ׳מפסק, שגם הוא על גדות המקונג, אבל
עם פחות קסם. מה שכן יש שם שרידי עיר אנגקורית בשם ואט פו, שהקדימה את אנגקור ואט והייתה
גם לאחר מכן מרכז חשוב של הקמבודים.
העיר הייתה קסומה, בייחוד עם שלמת הירוקת והטחב שמכסים אותה בעונה הגשומה,
ואפילו אכלנו ארוחה טעימה אצל מסעדה מקומית שבעליה התלהבה מהילדים שלנו.
למחרת המשכנו שוב לעיר בשם פקסה, וישר שכרנו אופנועים ויצאנו לטיול של
יומיים באיזור.
הטיול היה חביב, אבל קצת מאכזב, ולמרות שראינו כמה מפלים מרשימים, התחושה
הייתה של איזור מאד מתויר ולא מאד מעניין.
מיד כשחזרנו, אורי החזיר לאמא אדמה את ארוחת הצהריים שלו, וכשנכנסנו לחדר
שלנו הוא נרדם מיד. אחרי שעתיים של שינה התחלתי לחשוד שזה קצת יותר מעייפות רגילה
(אני יודע, שרלוק הוא ילד שמשחק בגולות לידי), ובדקתי את החום שלו, והוא היה אוף דה
צ׳ארטס. נתתי לו דקסמול, וגם באוטובוס למחרת לטה-קק, כשהוא העלה חום שוב.
ביום שלמחרת אחר הצהריים כשהחום המשיך להפציע, ואחרי יום שאורי התלונן
על ״כאבי מצח״, וכאבים בעיניים, התחלתי להיות מודאג יותר וגיגלתי" סימפטומים לקדחת
דנגי" (שרלוק כבר אמרנו?). לאחר מחקר מעמיק של שעה, הגעתי למסקנה שזה בטוח דנגי,
ולקחתי את אורי לבית חולים מקומי כדי לקבל דיאגנוזה. כמובן שאף אחד כמעט לא מדבר אנגלית,
ואיכשהו הגענו לבדיקות דם, והרופא הכריז בפני בחגיגיות שאין לו מלריה. כששאלתי אם בדקו
דנגי, הרופא שאל אותי האם אני מעוניין בבדיקה...
עניתי שכן, שילמתי שוב, ובסוף הבדיקה (שהייתה מהירה באופן שאפשר רק להתפלל
אליו בארץ - 15 דקות ויש תוצאה), הלבורנטית שלא יודעת מילה באנגלית, תפסה אותי במרפק,
הוציאה אותי החוצה והצביעה נואשות על שלט גדול ששתי המילים היחידות באנגלית בו, היו
Dangue fever
הבנתי את הרמז, ולמרות שהרופא התעקש באנגלית רצוצה שכבר אין לו דנגי,
וזה רק היה בעבר, הלכתי למר גוגל שוב ובדקתי את הסיכונים. מה שמצאתי, הספיק כדי שנארוז
את הפקלאות וניסע מיד באוטובוס לילה ישירות לבנגקוק, בה יש בתי חולים מעולים.
לאחר שהחלטנו להגיע לבנגקוק במהירות האפשרית, בדקתי את כל דרכי התחבורה,
ונראה היה שהדרך הכי מהירה הייתה דווקא באוטובוס לילה מעיר שנקראת Nakhon Phanom.
שנמצאת בדיוק בגדה השניה של המקונג, מרחק של חמש דקות במעבורת, רק שהסתבר
שרק למקומיים מותר לעבור במעבורת, והזרים צריכים לקחת אוטובוס שלוקח שעתיים, כולל מעבר
הגבול.
וכך עשינו. האוטובוס לבנגקוק היה מפנק ונח, והילדים מאד נהנו מהנסיעה.
כבונוס, לאורי ירד החום והוא הרגיש הרבה יותר טוב.
הגענו לבנגקוק למלון מפנק שהזמנו באיזור סוקומוויט (איזור הקניונים, לא
ליד הקוואסאן).
עד שהגענו לבנגקוק, החום של אורי כבר ירד, ובבדיקת הדם בבית החולים (אין
הרבה בתי חולים כאלה בארץ), שאורי עבר בזילזול מופגן, בדיוק כמו את הקודמת, עלה שאין
לו נוגדנים לדנגי. הרופאה אמרה לי שיכול להיות שהוא הדף את המחלה בצורה מושלמת, אבל
נראה לי שהיא בעיקר לא רצתה שאני ארגיש כמו אבא היסטרי.
משם חזרנו לשגרה, כשכולם בריאים, עם תחושה שלאוס לא מוצתה עד תום
והיתה קצרה ממה שתככנו, גם לי שכבר קנתה כרטיס ללאוס היתה צריכה לחשב מסלול מחדש....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה