ורנסי - הודו למתקדמים

אחרי התלבטויות רבות, החלטנו ללכת על זה, ולבקר גם בוורנסי. מצד אחד שמענו שהחוויה מרתקת, מצד שני.. שמענו שמדובר בעיר לא פשוטה, "קשוחה" אמיתית, ולא היינו בטוחים שזה "מתאים לילדים" (כמה נוח לטייל עם ילדים ולהגיד שזה לא מתאים להם...). אבל בסופו של דבר, החלטנו שכן, הולכים על זה, ומקסימום נברח...

אז... העיר לגמרי עמוסה, הסמטאות הצרות מלאות – באנשים, חיות (כלבים, פרות, חזירים... מי לא?), מלאה בלכלוך והררי זבל, וחרא בכל מקום. קשה להתקדם, כי לצד כל הולכי הרגל, יש גם ריקשות, אופנועים וטוקטוקים ומה לא? אבל כולנו, תוך כדי הסתובבות, אמרנו שבעצם השד לא כל כך נורא, אבל בערב כשחזרנו לחדר ולמקלחת... כולנו אמרנו שבעצם אולי - זה כן, והעומס הוא הרבה יותר ממה שמרגישים בחוץ, הוא חוזר איתך בערב לחדר...  העיר מלאה בהכל, וכך קורה שבעודנו יושבים ומתענגים על הלאסי הכי טוב בהודו (כך, לפי הלונלי פלאנט, ואנחנו ניסינו ולא מתכוונים להתווכח) כל כמה דקות עוברת לפנינו תהלוכה רועשת של אבלים הנושאים גופה לכיוון הגנגס לצורך שריפתה...

הילדים עשו רשימה של כל הדברים שקורים בנהר הגנגס - כביסה, מקלחות של אנשים ושל חיות שונות, שיט, שילוח נרות על הנהר, קבורה (של ילדים מתחת לגיל 10 ושל פרות - שהם קדושים - שאותם לא שורפים), זריקת האפר של הגופות שנשרפות על גדות הנהר...

ארגנו לנו שיט בסירה על הגנגס בשעת השקיעה.... כמנהג המקומיים, הדלקנו נר ושלחנו אותו על הנהר, מהסירה ראינו את המדורות השורפות את הגופות, וצפינו בטקסי הפוג'ה (תפילה) שמקיימים לאורך הנהר. בבוקר שלאחר מכן קמנו ממש מוקדם, עדיין בחושך, כדי לצפות בזריחה תוך כדי שיט באגם...

ראינו חתן ביום חתונתו והצטרפנו אליו עד לבית של הכלה שלו...

ביום הסתובבנו בעיר העתיקה עם מדריך מקסים, ששבה את ליבינו ואת לב הילדים, סיפר לנו מלא סיפורים וקצת עשה לנו סדר באלים ההינדיים... ונורא נהננו ממנו... עד שבערב הוא ניסה לרמות אותנו וטען ששילמנו לו בכסף מזויף. האמת שזה מסוג הדברים שממש מבאסים אותנו בטיול, כשאנחנו ממש נהנים ממישהו ומשבחים אותו... ואז הוא מתגלה כנוכל גם (איך אנחנו יודעים שהכסף לא היה מזויף? מעבר לסיפור המוזר שהוא סיפר שהלך להפקיד רק את הכסף שמסרנו לו בבנק.... נזכרנו שאת כל השטרות שהיו לנו משכנו יומיים קודם בכספומט בכולכתה, ואחרי שהוא טען שהכסף מזוייף, בדקנו את כל השטרות... כפי שצפינו - כולם היו בסדר).

אחרי יומיים בוורנסי, כששוב הרגשנו שכבר מגעיל לנו פיזית ואנחנו עייפים מוורנסי, ואני התחלתי להרגיש את בצריבה בגרון (כמו שהיה לי בקטמנדו), נסענו לעיירה סארנת, טיילנו שם, ומשם נסענו לתחנת הרכבת... לקראת הנסיעה לכיוון אגרה שם קבענו להיפגש עם ההורים של טל ולטייל איתם שבועיים ברג'סטאן.