סיקים

 סיקים, זה גם עדיין לא ממש הודו, עדיין הרבה גורקה ופחות הינדו, יותר שקט ורגוע. לאיזור סיקים תכננו לנסוע ל-10 ימים, לא ידענו מה בדיוק נעשה, אבל הרגשנו שזה המקום לשכור מדריך שיסייר איתנו בכל המקדשים הבודהיסטיים שיש שם וקצת יסביר לנו מה אנחנו רואים, ואולי קצת נבין יותר על הבודהיזם, על האלים השונים ועל התרבות. אז יחד עם שני חבר'ה אמריקאים צעירים שכרנו שירותיו של אחד כזה, ויצאנו לדרך...

היינו 4 ימים בצפון סיקים טיילנו קצת בגנגטוק (שהיא בעצם במזרח סיקים). מאד אהבנו אותה ואת המדרחוב המערבי הנעים שלה, ואז נסענו עוד יותר צפונה, לכיוון ההימליה, לשמחתנו, מזג האויר האיר לנו פנים, והאופק היה בהיר וצלול, ישנו בגובה 2,700 מטר, נסענו ליונטאג וואלי (3,700 מטר) והמשכנו צפונה לנקודה האחרונה הצפונית שאליה ניתן להגיע עם רכב ב-4,700 מטר. המראות היו מדהימים! בגובה 4,700 הגברים הלכו לטייל (ניסו, וכמעט הצליחו לטפס ל-5,000 מעל פני הים), והנשים והטף נותרו לשתות תה. הטף - רובו ככולו חטף מחלת גבהים, אבל הגיב יפה לכדורים שהוכנו מבעוד מועד, ומיד עם הירידה בגובה, חזר לעצמו לגמרי, כולל האנרגיה הבלתי פוסקת שלו...

משם נסענו למערב סיקים, בדרך למערב סיקים וגם בפלינג, ראינו המווון מקדשים ושמענו המון סיפורים על בודהה, על כל גלגוליו, על השונות בין פלגי הבודהה השונים, על ההיסטוריה של הבודהה, על האמונה והתפילות ועוד ועוד...

המשכנו לאגם הקדוש – אגם קצ'יפורי, ואחרי תצפית על האגם, הוחלט לעלות לכפר שמשקיף על האגם. הכפר קטנטן, מאכלס את משפחתו המורחבת של מי שהיה פעם הטבח של דלאי למה. הכפר נינוח ופשוט, עם נוף מטריף וחיים שלוים וטעימים – המשפחה מבשלת אוכל מעולה, עם הרבה השפעות ישראליות – שקשוקה, סלט טרי ועוד.... מרוב שהיה נעים וכיף החלטנו להשאר עוד לילה למרות התכנון המוקדם ולבלות קצת בבטלה, במשחקי קלפים ופריזבי עם מאט וביל (החברים האמריקאים), ותופסת עם הילדים המקומיים הרבה קריאה, ובטלה על הערסל.

מהכפר המשכנו ליוקסום לעוד יום של טיול בין מקדשים והריסות ויום לאחר מכן, לקחנו ג'יפ לעבר ההתנסות הראשונה שלנו ברכבת בהודו...

הרכבת הזו מאד הטרידה אותנו, ראשית, אף פעם לא נסענו בכזו, חוצמזה, למרות שקנינו כרטיסים 3 שבועות קודם, ולמרות שניסינו להשיג כרטיסים ממכסת התיירים המיוחדת - לא היו כרטיסים במחלקה הממוזגת שבדרך כלל תיירים נוסעים בה, ובנוסף לכל הנסיעה היא לכולכתה, שהיא לגמרי הודו אמיתית, קשה וקשוחה מכל מה שעברנו עד לאותו רגע.

בגלל כל מרווחי הביטחון שלקחנו, ובגלל שכל הנסיעות הלכו חלק הגענו לתחנת הרכבת 4 שעות לפני הזמן. זו היתה הפעם הראשונה שכולנו שמחנו שההודים בטוחים שתם הוא ילדה (לפי ההודים - שיער ארוך יש רק לילדות), ככה יכולנו לשבת – אני הילדים והכי חשוב כל התיקים שלנו – בחדר המתנה נקי, רחב ודי נעים ששמור רק לנשים, וגם טל זכה מן ההפקר ויכול היה לשבת איתנו רוב הזמן (כשלא גירשו אותו...). לאור כל הזמן שנותר לנו, ובגלל שמידי פעם גירשו את טל מחדר ההמתנה, הוא הצליח להבין את השיטה של הרכבות והרציפים (זה יותר מסובך ממה שזה נשמע), וככה בשעה היעודה, עלינו על הרכבת שלנו, לכיוון כולכתה. הנסיעה היתה מצוינת, הילדים נרדמו מיד עם תחילת הנסיעה, היינו קצת בלחץ בגלל כל הסיפורים על גניבות../ אבל, הכל עבר טוב והגענו בשלום, עם כל הציוד לכולכתה בבוקר שלמחרת.