סבתא וסבא של הילדים התחילו להתגעגע (לילדים, לא אלינו...) עוד לפני שנסענו, ומיד הודיעו שהם
יבואו לבקר, ויצטרפו לטיול קצר. בהתחלה דובר על פסח, אבל הגעגועים הכריעו... וכך
מצאו עצמם, כבר בחנוכה, סבסבתא איתנו. בניגוד לכל הציפיות שלהם והכוונות, המפגש
התקיים בהודו, שבה לא חשבו מעולם שיבקרו... ואנחנו זכינו לטיול עם סבסבתא בתנאי VIP ברג'סטאן וסביבתה.
מקום המפגש נקבע להיות אגרה, אנחנו הגענו ברכבת לילה שהגיעה
באיחור הודי אופנתי של 4 שעות, וסבסבתא כבר חיכו לנו במלון עם הוואן והנהג שליוו
אותנו אחר כך עוד שבועיים. אחרי איחוד מרגש, שכלל גם בדיקה של האוצרות שהגיעו
מהארץ (ספרים חדשים, במבה, והרבה שוקולד ישראלי ועוגיות של סבתא), שמנו פעמינו אל
הטאג' מהאל. היחיד שהכיר את סיפור הבניה לפני שקראנו ושמענו היה רון (תודה לגן
אורן!!), וכך, עוד ברכב נודע לנו שהמבנה הכי יפה בהודו, נבנה כזיכרון לאישה
אהובה... מן המפורסמות היא, שכשמגיעים למקומות כאלה, כל כך מוכרים ידועים
ו"חשובים" – בדרך כלל מתאכזבים. אבל הטאג' לא איכזב. המבנה לא פחות
ממדהים. גם המבצר האדום היה מרשים ביותר. ואת היום סייימנו בארוחה במסעדה טובה, ומשם
למלון המפנק. אמרנו תנאי VIP (:
מאגרה יצאנו לגראנד טור ברג'סטאן. רג'סטאן זה המקום עם התפאורה
המושלמת לכל סיפור נסיכות ואבירים שתדמיינו, וכל מה שדימיינתם כשקראתם את אלף לילה
ולילה.... מבצרי ענק עם חומות באורך של קילומטרים רבים, ארמונות מעוטרים בזהב,
בשיש ובאבנים טובות – יקרות ויקרות למחצה, ערים נטושות, קברי ענק מפוארים לגמרי,
ובתוך כל אלו מושקעות מיליוני שנות עבודה של אומנים, בנאים, סתתים, ציירים, נגרים
וסתם פועלים שפעלו בהתאם לגחמותיו של השליט התורן...
סביר להניח שאילו היינו עוברים בכל המקומות האלה בצורת הטיול הרגילה
ממנו, זה היה לוקח לנו לפחות פי 3 זמן, כי היינו משתמשים בתחבורה ציבורית וכי
היינו נשארים יותר בכל מקום, וכנראה לא היינו מגיעים לכל המקומות, בעיקר לא אלו
שלא נמצאים בערים עצמן... חלף כבר חודש מהאירועים עליהם מסופר בפוסט, ועד ליום
כתיבת הפוסט (זה מאד מעסיק לטייל...), וגם ראינו כל כך הרבה, אז לא נספר על כל
קורותינו....
התחלנו בג'ייפור, "העיר הורודה" (האמת היא שהיא
כתומה) גם שם - ארמונות ומבצרים... ובנוסף, היינו גם בג'נטר מנטר שהוא מתחם עם
אוסף של מבנים מגניבים שנועדו לצורכי אסטרונומיה בעיקר, והצלחנו לחשב את השעה
בעזרת שעון שמש (: הספקנו קצת להסתובב בשוק, ואת היום קינחנו בסרט
בוליוודי שהיה כיף גדול. עדייו לא הושגה הסכמה בינינו לגבי מקור הרעש שהקהל מפיק
(תרועות עידוד, צחוקים ועוד) – האם הכל היה מהקהל באולם או שחלק גם מוקלט, אבל
כולנו הסכמנו שהחוויה מדהימה, למרות שלא הבנו אף מילה, העלילה היתה ברורה וכצפוי
היה הפי אנד.
לפושקר המתוקה הגענו רק לפנות ערב, אבל הספקנו להינות משיטוט, טיול ליד האגם,
ראינו את השקיעה היפה, והסתובבנו בשווקים. ואפילו הדלקנו נר ראשון של חנוכה.
בבונדי טיפסנו אל המבצר (הלא מטופח...), תוך כדי שאנחנו מצוידים במקלות
ומוכנים למקרה שקופים יתקפו אותנו. בשיטוט בשוק גילינו פרי חדש, פרי מים, שגדל
במים וטעמו כמו זה של תפוח לא מוצלח, אבל כשקולים אותו מתקבל משהו שמזכיר ערמונים
מאד טעימים. בבונדי ישנו במלון מגניב שהיה בית עתיק בסגנון של המבצרים שביקרנו
בהם.
לאודיפור (העיר הכחולה)הגענו לקראת ערב, עשינו טיול קצר סביב לאגם, ואז עלינו
ברכבל לתצפית על העיר בזמן השקיעה. שם פגשנו 3 בנות ישראליות מתוקות – שחר, יעל
וג'סי, שהילדים התאהבו בהן (אולי נפגש בגואה?)
ואיתן הלכנו אחר כך להדלקת נרות במלון "ישראלי" וארוחת ערב
שכללה שניצלים מעולים... ביום השני בעיר ביקרנו במבצר, בארמון (הכל נורא יפה...),
נהננו מהטיול בעיר החמודה ובשווקיה, תם עשה ציור חינה ראשון על הכתף – של בודהה
שהיה מדהים, אבל לצערנו לא נשאר. בערב היינו במופע ריקודים מקומיים שכמה שהיה
תיירותי, היה מקסים ושוב חזרנו לביקור במלון "הישראלי" ולפגוש את
החמודות שעשו שוב לילדים אקרו-יוגה (:
בג'איסלמר (העיר הצהובה)
ביקרנו בעיר כבר בערב,
המבצר כצפוי – היה מדהים... משם נסענו לכיוון המדבר ופגשנו בגמלים שלנו שנשאו
אותנו על גבם אל דיונות החול, בהן הילדים התרוצצו, התגלגלו וקפצו ובעיקר נהנו,
והכל כשברקע שקיעה נהדרת!
ג'איסלמר היתה הנקודה הכי מערבית שהגענו אליה, והיינו מאד רחוקים מדלהי
שהיתה היעד האמיתי הבא, כך שבמשך שני הימים הבאים בעיקר נסענו.... אולי זה המקום
לספר שעל מנת להגיע לכל המקומות האלה בכל כך מעט זמן, נסענו הרבה ברוב הימים, שזה
בעיקרון די משעמם... למזלם (!) של הבנים, נותרו לא מעט חוברות של בית הספר לעשות,
וכך לפחות העברנו את הזמן ביעילות ובמינימום ריבים. והילדים כמעט סיימו את
חובותיהם במתמטיקה לשנת הלימודים.
בדרך הארוכה מזרחה לדלהי עצרנו בכל מיני מקומות, המקום הכי זכור לי,
למרות שלא הייתי בו, הוא מקדש החולדות. הגברים והילדים שהיו חזרו די נסערים –
סיפרו שאכן במקדש, שכרגיל נדרשים להוריד נעליים לפני הכניסה אליו, מתרוצצות המוני
חולדות. איכככס. מזל שאני ואילנה לא נכנסנו...
באחד הלילות בדרך מזרחה ישנו במלון מהאגדות, למעשה ארמון ישן שהוסב
למלון, ואכלנו במסעדה של המלון שגם במקור היתה חדר האוכל המלכותי, גם הארוחה
שהוגשה לנו היתה מעולה, אז הרגשנו באמת כמו משפחה מלכותית (: חבל שטל מחק את כל התמונות מהארוחה הזו, זה היה באמת מרשים....
בדלהי נהננו ממה שיש לעיר שבה חלקים מערביים (וגם חלקים ממש לא...)
להציע... ביקרנו במקדולנדס פעמיים, היינו בסטארבטקס ועוד ועוד... ביקרנו במבצר
האדום, במסגד הגדול, היינו בקבר של הומיון ובעוד כמה "מאסטים" של
דלהי... אני ואילנה ניצלנו שני ערבים שהבנים נחו לקניות בשווקים (או שאולי נכון
יותר להגיד שהבנים ניצלו את הזמן שיצאנו לקניות למנוחה?). אנחנו לא קונים דברים (לצערן של בנות המשפחה),
כי מה שקונים צריך לסחוב ובזה אנחנו לא מעוניינים...., אבל אילנה קנתה קצת מזכרות ומתנות
למשפחה שבארץ....
אחרי 17 ימים סופר אינטנסיביים ומרתקים, הגיע הזמן להפרד, היתה פרידה
מרגשת לפני השינה, ובבוקר שאחרי קמנו וסבסבתא כבר לא היו, הילדים מאד הצטערו וכבר
התחילו להתגעגע... ביום שאחרי הספקנו לבקר בעוד כמה נקודות בדלהי, והחלפנו את הנהג
הפרטי בחזרה לטיולים רגליים, שימוש ברכבות ובטוקטוקים... בערב כבר עלינו על הרכבת
להרידוואר בדרך לרישיקש. על החוויות רישיקש בפוסט הבא...
אם הגעתם עד לכאן, נשמח שתשתפו גם על כך שביתנו המקסים עומד (שוב...) לשכירות, החל מ-1 לאפריל 2016 (למרות התאריך, זו לא בדיחה...) לתקופה של שנה (פלוס / מינוס... אנחנו גמישים....). וזה הלינק בפייס על השכרת הבית...
www.facebook.com/MaccabimHouse
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה