צפון ויטנאם

הגענו להאנוי בשתיים לפנות בוקר, לאחר עיכובים בטיסה, ועם שלושה ילדים ישנים ...
הערתי אותם והסברתי להם שאני צריך מאד את עזרתם. שלושתם היו נהדרים, עזרו לי כשהייתי צריך, חיכו בסבלנות כשחיכינו לויזה ובכלל... מדהימים!
יצאנו משדה התעופה ולקחנו מונית למלון. אחרי שלקח לנו רבע שעה להעיר את פקיד הקבלה, הצלחנו לקבל את החדר שלנו שהיה נעים ומפנק, התקלחנו והלכנו לישון.
למחרת בבוקר הייתה פגישה נרגשת עם משפחת צמח שהכרנו עוד מגואה. רון מאד שמח לפגוש את רותם, בת גילו, שהייתה איתו בבית הספר בגואה. אורי התרגש לראות את גיא, בן גילו, שהיה איתו בגן בגואה, ותם התרגש לראות את עומרי המתוק בן השנתיים וחצי.
האנוי היא עיר מדהימה, מזכירה מאד את תל אביב במסעדות שלה, בבתי הקפה המגניבים ובאנרגיות שלה: תחשבו תל אביב פלוס מלא אוכל רחוב מטורף.

את היום הראשון בילינו עם שתי סטודנטיות מארגון שמפגיש בין תיירים לסטודנטים. התיירים מרוויחים טיול חינם (נתנו תשר יפה, לא לדאוג), והסטודנטים מרוויחים אימון חינם באנגלית.
הסטודנטיות ,שמשפחת צמח אירגנו לנו, היו מקסימות ולקחו אותנו למקומות שרק מקומיים מכירים, כמו בית הקפה שבו המציאו את קפה הביצים (רון רשם מתכון), מקום שבו עושים נודלס חלומיים במחיר אפסי, ובית מסורתי שאפשר להיכנס אליו ולטייל בו.

את הימים הבאים בילינו בביקור באתרים כמו כלא Hoa lo שבו הצרפתים כלאו ועינו מתנגדי משטר ויאטנמים, ואחר כך הויאטנמים כלאו ועינו בו אמריקאים שהמפורסם שבהם היה הסנאטור ג'ון מקיין, המוזוליאום של הו צי מין (מביא האור), מקדש הספרות והמוזיאון הלאומי להיסטוריה. אה, ואפילו הספקנו לראות סרט ולמצוא את דורי.
ל אכלנו המון אוכל רחוב מדהים. השינוי לעומת הפיליפינים הוא חד: מאוכל שמנוני, מעובד, חסר טעם שמבוסס בעיקר על בשר, עברנו לאוכל מגוון, עשיר בירקות ובפירות שמבוסס על מרכיבים טריים. אנחנו היינו בעננים. סצינת אוכל הרחוב בו היא מטורפת, ואפשר לבלות פה שבועות רק בלטעום דברים חדשים: קפה ויאטנמי, נודלס בכל הצורות, סטיקי רייס עם מלא תוספות טעימות , סנדוויצ'ים מעוררי בלוטות, מעדני פירות עם יוגורט, גלידות מקומיות, ועוד ועוד.
לאחר שישה ימים של שכרון חושים קולינרי, עזבנו את האנוי לאגם בשם ba be , האגם מוזכר במדריך שלי בהערת שוליים אבל משכה את תשומת ליבי העובדה שאפשר לגור שם ב home stay בבית על כלונסאות, ובגלל חיבתי העזה למקומות פחות מוכרים, החלטנו שהולכים לשם (משפחת צמח זרמה איתנו).
אחרי שעבדו עלי כאילו רק הרגע יצאתי לטיול (ומכרו לי כרטיסים לאוטובוס מקומי בפי שלוש מהמחיר האמיתי) ואחרי שהתווכחנו קצת עם הסדרן שרצה לדחוף לנו קרש בין הספסלים כדי שעוד מישהו ישב שם, יצאנו לשם באוטובוס והגענו רק בחשיכה. בדרך התברר לנו שהדרך היחידה להגיע להום סטיי שהזמנו מראש, היא באופנועים. למזלנו היו איתנו זוג צרפתיות שהזמינו באותו מקום בדיוק, והן עזרו לנו לקחת את הילדים.
הנסיעה באופנוע הייתה קסומה, כשאנחנו רואים בדרך גחליליות ואת קווי המתאר של הרים נישאים. הלכנו לישון מהר, ובבוקר קמנו לנוף שגורם ללב לפרפר: אגם יפהפה בין הרים ושדות אורז שוקטים.
שכרנו סירה ויצאנו ליום טיול על האגם, אחריו נשפכנו לנהר שגרם לי להרגיש את קולונל קורץ מאפוקליפסה עכשיו, הגענו למערה אדירה מלאה בעטלפים שהנהר זורם דרכה, והמשכנו למפלים לא ממש מרשימים, ועוד אגמון מזוהם למדי...
חזרנו אחרי שחייה באגם, רטובים אך רעבים לעוד. למחרת, אחרי שקיעה מהממת, שכרנו אופנועים ומדריך ויצאנו לטיול. לא ממש ידענו למה לצפות, אבל מצאנו את עצמנו בתוך שדות אורז נרחבים, הרי גיר נישאים ונחלים רגועים. אחרי שספגנו את הכפריות הויאטנמית לתוכנו, הגענו למפל מדהים שאפילו לא מופיע במפה... כמובן שהיינו התיירים היחידים שם. כולנו השתעשענו במים ובמפלי משנה, ואחר המשכנו לטייל בין הכפרים, להיכנס למערת נטיפים ארוכה ויפה וחזרנו לשקיעת הגזוזטרה הצבעונית שלנו ...
אחרי דיונים, שירי הציעה ללכת למקום בשם הא זיאנג (ha giang) שמשפחה מטיילת אחרת המליצה עליו מאד. שכרנו ואן פרטי שלאחר נסיעה ארוכה והופכת קרביים, ולאחר ויכוח קולני עם הנהג, הביא אותנו למלון חביב וקצת פלסטיקי שבו העברנו את הלילה .
למחרת לקחנו אוטובוס מקומי בשבע בבוקר לעיירת שוק בשם   Tam Son שבה יש שוק יום ראשון מקומי. השוק התגלה כאחד המחזות האותנטיים שאפשר לראות בויאטנם. מקומיים ומקומיות בבגדים מסורתיים, כי ככה הולכים לשוק, אוכל של שוק, בגדים זולים, ברווזים, סרטנים, מוצרי חשמל, וירקות מכל סוג ומין משמשים בערבוביה שמערבבת גם את הראש והקרביים.
כמובן שהיינו שם התיירים היחידים והפכנו לאטרקציה, בעיקר עומרי הבלונדיני ורותם המתולתלת (הם לא מכירים דבר כזה).

 

את הדרך הארוכה והנחשית בין טאם סון ל Dong van שנמצאת ב״אצבע הא זיאנג״ של ויאטנם, מעין מטולה של ויאטנם על הגבול עם סין, עשינו באוטובוס מקומי צפוף עד כדי מחנק, עם בחילה מהסיבובים ומקומיות שמקיאות לתוך שקיות ללא הפסקה, תוך שאנחנו יושבים על ספסלי עץ במעבר, או עומדים (אורן).
הנסיעה מהגיהינום הזו, ממש פתחה לי את כל הצ׳אקרות אבל מסתבר שכל השאר נהנו פחות והגענו לדונג ואן סחוטים למלון חמוד מול השוק.
ביום המחרת שכרנו אופנועים ומדריך ויצאנו לתור את הארץ. האיזור התברר כנדיר ביופיו, עם הרי גיר מרשימים, כפריים שלא מבינים למה אנחנו מתפעלים מהבגדים שלהם, ואפילו עם גיחה קטנה לסין לכמה דקות, וארוחה בבית מקומי של הHmong  , מיעוט אתני שחי באיזור הגבול בין סין לויאטנם וחוצה את הגבול תדיר בלי החתמת דרכון. חזרנו נרגשים למלון, ובעל המלון שאירגן את הסיור הבטיח שמחר יהיה אפילו יותר יפה. כמובן שלא האמנו לו, אבל למחרת היה באמת יותר יפה...
קשה לתאר את הנוף, ואני לא בטוח שהתמונות מעבירות את התחושה, אבל זה אחד המקומות היפים שהייתי בהם בחיי. כמובן שגם הרכיבה על האופנוע עם הילדים תרמה לתחושה המשחררת והמשכרת שבה שאפנו לתוכנו את כל הטבע הזה.

אחרי שסיימנו עם הנופים המהממים של צפון ויאטנם, חזרנו להאנוי בדרך ארוכה שכללה טיול נחמד עד הצהריים מסביב לדונג ואן, אוטובוס להא זיאנג, איסוף התרמילים שלנו מהמלון, ואוטובוס לילה להאנוי.
למזלנו האוטובוס היה מפנק (אם כי התאורה בו הייתה דיסקוטקית משהו, כמיטב הקיטש הויאטנמי).