האמת שהיתה התלבטות קלה אם להמשיך עם תחזוק הבלוג, כי אני, כבר לא שם איתם, ולא חווה את החוויות.... אבל לאור בקשות העוקבים (היתה לפחות בקשה אחת) ובגלל שמבחינתנו זה מטרת הבלוג היתה גם לשתף את המשפחה והחברים במה שעובר עלינו, אבל גם לייצר תיעוד של החוויות המדהימות לטובת הזיכרון, שלנו ושל הילדים, החלטנו להמשיך ולכתוב. אז אני מעתיקה מתיאורים הקצרים שטל שולח מידי פעם לקבוצת הווטסאפ המשפחתית.
כך שהקול הדובר / הכותב, הוא קולו של טל. וכל התמונות נמצאות בסוף, בלי הסברים, כי אני לא לגמרי בטוחה מה איפה צולמה כל תמונה (התמונות של החוף והגלישה מסן-חואן, שדות האורז מבנוואה, הקברים התלויים בסאגאדה).
אוטובוס הלילה לויגאן היה קפוא, אבל היינו ערוכים ומוכנים לאחר קריאת ביקורות בפייסבוק, חולצות ארוכות, מכנסיים ארוכים, גרביים ושמיכות ש״הושאלו״ מהמעבורת, נשלפו, והאתגר העיקרי היה להלביש ילדים חצי ישנים.
הגענו לויגאן בבוקר ואחרי חיפוש ארוך, מצאנו מלון ממש יקר (אבל מפנק) בבית קולוניאלי משופץ, והלכנו לאכול אמפנדס מקומיים. הילדים מאד נהנו, אם כי שמנוני מידי (מעדיף את המקוריים...).
ויגאן עיר שמזכירה יותר את אירופה מאשר את הפיליפינים וטיילנו בה בעגלה עם סוס (הילדים החליטו שזו פעם אחרונה, כי הם לא אוהבים את ההתעללות), שמענו קצת על ההיסטוריה במוזיאון מקומי, וספרנו כיסאות במוזיאון אחר, שהוא בעצם בית ישן של אחת המשפחות הכי משפיעות בפוליטיקה המקומית.
למחרת ארזנו את הפקלאות ונסענו לכנסיה קרובה יחסית שנחשבת לאתר מורשת עולמי. הכנסיה יפה, עם היסטוריה צנועה, אבל לא ממש חומר לאתר מורשת עולמי...
לאחר הכנסיה המשכנו בדרך חתחתים לסאגאדה. לא נלאה אותכם בפרטים, אפשר לומר רק שבחרנו בדרך המעניינת (שהייתה באמת יפה).
הגענו לסאגאדה בשבע בערב בגשם שוטף, והתמקמנו במלון מקסים מול נוף הררי משגע. כבר די נשבר לנו ממים, אחרי דלקת אוזניים ופציעות שלא מצליחות להחלים בגלל החשיפה הקבועה למים, והנוף ההררי עשה לכולנו ממש טוב.
למחרת הלכנו לעשות טיול מערות שבו נכנסים במערה אחת, הולכים 2-3 קמ מתחת לאדמה ויוצאים במערה אחרת.
הטיול הזה היה אחד המדהימים שעשינו, עם ארונות קבורה, גולגלות, צוקים תת קרקעיים, נטיפים, נחל תת קרקעי ובריכות קפואות שהיינו צריכים לחצות.
בדיעבד היה מהמם ברמות, אבל במשך הטיול חשבתי לעצמי שצריך לשלול לי את רישיון האבהות... (ותם דיווח לאמא בדיעבד... "אמא מזל שלא היית איתנו, אבא ממש הגזים").
היו שם מקומות ממש מסוכנים שבקושי העברתי את אורי מעל לצוקים מפחידים ודרך מפלים תת קרקעיים חלקלקים. רון ותם היו מדהימים ולא הפריעו לי לדאוג בעיקר לאורי, אבל כולנו היינו צריכים עזרה בשלב זה או אחר ולאחר כמה זמן אורי היה די מותש וסחבתי אותו על הגב (מה שהתיש אותי). יצאנו מהמערה סחוטים אבל עם חוויות לכל החיים.
סאגאדה עיירה מאד נחמדה שידועה בארונות התלויים שבה, שזו הייתה הדרך של המקומיים לקבור את מתיהם.
העברנו שם שלושה ימים בטיולים, מערות, מפלים, ארונות קבורה תלויים ומסעדות חמודות (ראוי לציון הפאי לימון והקרפ הצרפתי עם שוקולד לבן, מריר וחלב ביחד!) ויצאנו ממנה לכיוון בנאווי כדי לעשות את טרק טרסות האורז.
הגענו לבנאווי, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו ישר לטרק.
על ההתחלה פגשנו קבוצת בנות ישראליות שמייד אימצו אותנו וטיילנו איתן במשך היום. היה לנו מאד נחמד, אבל הן הלכו לאט מידי, ובשלב מסויים חששתי שניכנס לחושך אז נפרדנו והתחלנו ללכת מהר.
בדיעבד טוב שעשינו את זה, מפני שהחלק האחרון היה מורכב מהליכה על קירות צרים שמצד אחד יש שדות אורז מוצפים ומהצד השני יש תהום... אנחנו הספקנו להגיע ממש לפני החושך כשאני מחזיק את היד של אורי ומציל אותו מנפילות כמה פעמים. הבנות הגיעו כבר בחושך...
ארוחת הערב הייתה טובה, ואחריה ישבנו לשחק קלפים עם הבנות שלא תיארו לעצמן כמה סבא קובי אימן את הנכדים שלו במשחקי קלפים..
למחרת היה יום שכולו טרסות אורז, מפלים וגשם מטורף שבסופו הגענו לגסטהאוס שלנו בבטאד, עם נוף עוצר נשימה מהחלון.
התפנקנו בפיצה וקולה, שיחקנו עם הבנות קלפים וקשקשנו קצת. אני פיזרתי את כל הדברים שלנו לייבוש והתכוננו ליום המחרת.
למחרת בילינו את כל היום בנסיעות והחלטנו לעצור בבאגיו במקום להגיע לסאן חואן מאוחר מידי. ההחלטה התבררה כטובה, מצאנו מלון חמוד מאד, אכלנו ג׳אנק פוד (מקדונלד'ס ושייקיז - הילדים בחרו מסעדה) וקנינו oפרים אחרי שתם סיים את הספר שלו בפחות משבוע (ספר של 400 עמודים באנגלית!!)
למחרת נסענו לסאן חואן. עיירת חוף לא מיוחדת מידי, אבל עם סצינת גלישה רצינית. את ארבעת הימים הבאים תם ורון בילו בללמוד לגלוש ולמעט משבר קטן של רון אחרי יום סוער שבו הוא נחבט קצת, הם מאד נהנו ועשו חייל בלימודים.
אורי ואני שיחקנו בים ובנינו טירות בחול.
את היום האחרון בפיליפינים בילינו בנסיעות, מסאן חואן למנילה, לשדה התעופה, ומשדה התעופה טיסה להאנוי.
על האנוי בפעם הבאה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה