הפיליפינים - חלק ראשון

בדרך לפיליפינים מבורמה, עצרנו ל-3 ימים בבנגקוק. טל שסחב מחלה כבר מבורמה, הפך לממש חולה ומסכן, ואת שלושת הימים האלה בילה בעיקר בחדר במלון. אני והילדים, נהנינו ממה שיש לעיר הגדולה להציע אוכל טוב – מסעדות שוות (כולל חומוס, שניצל וסושי כמובן) לצד אוכל רחוב משובח – נודלס ופנקייק נוטלה בעיקר. היינו בקולנוע בספר הג'ונגל (חמוד, אם כי קצת מאכזב), והספקנו לטעום מעט מבנגקוק עצמה – ביקור בבית תומפסון, ביקור בחוות הנחשים, טיול בסירה בנהר וקצת שוק פרחים.

טיסה קצרה, נוחתים בפיליפינים, כבר בשדה פוגשים בסבא קובי, בפגישה משמחת ומרגשת במיוחד, ואנחנו בדרך למלון שסבא הזמין מראש.

רצינו לחגוג את ליל הסדר בבית חבד במנילה, אז היו לנו יומיים להעביר בעיר עצמה, אותם ניצלנו להיכרות ראשונית עם הפיליפינים, עם דרכי התחבורה (ג'יפני וטרייסיקל), היכרות עם דוכני המזון (ברביקיו בעיקר, ועוד הרבה אוכל מעובד ודי מגעיל שמגיע בצורות שונות). ביקרנו בפארק האקווריום שעשה לנו חשק לצלול וקצת הסתובבנו בעיר עצמה. ליל הסדר עצמו היה נחמד, ובבוקר שאחרי התחלנו להתקדם ליעד הבא.

כאן המקום לספר, שמכיון שהפיליפינים זו למעשה מדינה שהיא 7,000 איים, כל מעבר בין מקומות הוא יקר, לוקח הרבה זמן, ובדרך כלל מערב מעבורת או טיסה. העניין הזה, וסבא קובי בסביבה, שנהנה לשחק עם הילדים בכל מיני משחקי קלפים, הפכו את הילדים לקלפנים מומחים, ומידי ערב נערך טורניר אבירים במשחק קלפים פיליפיני.

וככה אל היעד הבא היה אי בשם רומבלון, הגענו אחרי 24 שעות מהרגע שיצאנו בבוקר מהמלון - כמה שעות באוטובוס, המתנה למעבורת ולילה שלם במעבורת, הגענו לגן עדן עלי האדמות. באמת. אי קטן (להקיף אותו בטוסטוס לקח לנו כמה שעות), לא מתוייר, עם חופים לבנים בתוליים מדהימים. בילינו שם כמעט שבוע, טיילנו באי בטוסטוס וברגל, וגם בתחבורה המקומית, הגענו למפל קטן וחמוד, ביקרנו בחופים שכל אחד מהם יותר יפה ממשהו, וביקרנו באיים הקסומים הסמוכים. נהנינו משקיעות מדהימות ומזריחות מרחיבות לב, וגם - שתינו מלא מיץ קוקוס, אכלנו מיליון מנגו, והרבה סלט פירות שסבא הכין. ליד המפל הכרנו משפחה מקסימה, שהכריחה אותנו לשתות מיץ קוקוס ישר מן העץ, יותר ממה שאנחנו מסוגלים להכיל, ופגשנו משפחה אמריקאית יהודית עם ארבעה ילדים מתוקים, שגרים בבית מיוחד שהם בנו לבד,  ואירחו אותנו בערב שישי שהיה כיף.

משם המשכנו לכפר קטן, באי פניי, שבו מתגוררת משפחה שאבא שלי מכיר כבר כמה שנים ומבקר אותם מידי פעם. (המשכנו = מעבורת של 5 שעות  לרוהס, ג'יפני של חצי שעה, אוטובוס של שלוש שעות, עוד ג'יפני של שעה, בסך הכל טיול של 10 שעות). המשפחה גרה בבית קטן מאד, עם חדר למטה שהוא סלון מטבח ולמעלה חדר שבו שינה כל המשפחה (השירותים והמקלחת, בחצר משותפים לכמה משפחות). הם אירחו אותנו בנדיבות, נתנו לנו לישון בחדר השינה וישנו בעצמם בסלון. הכינו אוכל מעולה. הילדים שלהם, בקושי מדברים אנגלית, אבל תוך כמה דקות כל החבורה כבר היתה במגרש הכדורסל, תם ורון השתלבו במשחק, וכשטיילנו בכפר אורי הפך למנהיג הילדים שלא זכו להשתתף במשחק...

משם הדרמנו על האי, לעיר  אילו-אילו, ומשם מעבורת לגווימרז, ושם ישנו בריזורט ממש שווה בהרים, עם נוף מהמם (נו, מה?) שנמצא ליד בריכה מנביעה טבעית של מים חמים. בבוקר שאחרי ההגעה, החלטנו לטייל רגלית לחוף ("ממש קרוב", לפי הגדרת בעלת הריזורט). הטיול הרגלי הסתבר כארוך, ועל שביל שאין בו תחבורה, המזל היה שהבחור שמתמודד על ראשות העיר בדיוק עבר שם, וכמחווה של רצון טוב והוכחה שהוא בעד קידום התיירות באיזור לקח אותנו ברכב שלו אל החוף. החוף חבוי ודי נטוש, וכדי להגיע אליו נעזרנו בחבורת ילדות ששמחה ללוות אותנו, ובאמת כשנגענו הרגשנו שוב שיותר קרוב לגן עדן לא נגיע (באופן משמח זה קרה לנו עוד כמה פעמים אחר כך במקום המופלא הזה). בזכות תיירים שהגיעו לחוף עם סירה פרטית חמקנו מהטיפוס בחסרה לריזורט, ביקרנו בתחנת טיפול ומידע לגידול מנגו (מסתבר שהאי הזה ידוע בגידול המנגו, הקדמנו את פסטיבל המנגו בחודש...).

משם המשכנו (מעבורת של כמה שעות) לאי נגרוס, שקרוי כך על שם החול השחור שנמצא ברבים מחופיו, אבל אולי גם על שם האנשים שיותר כהים שם. אוטובוס לדרום האי (כמה שעות) לסיפליי, וסירה קטנה משם אל שוגר ביץ'. כל הפוסט הזה מלא בתיאורים של התלהבות שעשויה להישמע מעט מוגזמת, אבל באמת הכל כל כך יפה, בצורה חריגה. אז גם שוגר ביץ כזה'.

זה היה המקום המושלם לחגוג לרון יומולדת 9. זה בדיוק כמו שדמיינו את הפיליפינים, חופים מהממים, בונגלוס מתוקים על חוף הים, ערסלים, שקיעות. מושלם. זה היה גם המקום שנבחר לחזור לצלול סופסוף אחרי כל כך הרבה שנים שלא צללנו. ניצלנו את זה שסבא עדיין בסביבה, והוא לקח את הילדים לצלילת היכרות של ילדים מתנת יומולדת לרון בזמן שאנחנו צללנו צלילות אמיתיות. המים צלולים וחמימים, הדגים והאלמוגים משגעים, היה מושלם. היינו שם כמעט שבוע, המון חוף, אוכל טוב, וזרימה. ואז הוחלט שממשיכים. נסענו לדרום נגרוס, אחרי שבועיים שטיילנו לבד, כמעט בלי תיירים ובלי לראות אף ישראלי, התחברנו לשביל החומוס הישראלי. אחרי הנסיעה דרומה נפרדנו בהתרגשות מסבא שהמשיך קצת צפונה ומשם לארץ, ואנחנו נסענו לכמה ימים לאפו איילנד. אי קטנטן, עם מעט מקומות  לישון, אבל עם צלילות מרהיבות. שוב מים צלולים לחלוטין, הפעם עם סחף קל, מה שהפך את הצלילה למעין סרט שרץ מתחת לעיניים.

משם המשכנו לבוהול, לאלונה ביץ', חוף שרואים שפעם היה ממש יפה, אבל מסתבר שיותר מידי שמעו עליו, כך שהמקום תיירותי ועמוס תיירים, כך שהחוף נראה כמו אילת בימי הקיץ העמוסים. עשינו את מה שהרגשנו שחייבים – 2 צלילות (שוות!), שיט בסירה מוקדם בבוקר לצפייה בדולפינים (מקסים!) ולאי משגע עם חולות לבנים ועם שנירקול ממש מגניב והמשכנו לקמיגין (שוב, מעבורת...). על קמיגין שמענו המלצות, וכגודל הציפייה גם גדול האכזבה, כלומר מדובר בחופים יפים, אבל לא ברמה שהורגלנו עד כה בפיליפינים, "אטרקציות" טבעיות מתויירות מידי ומסודרות מידי, יותר מידי בטון... אז מצאנו מקום חמוד קטן ומרוחק על המים, שוב הגדולים צללו (אחלה צלילות, אבל כבר הורגלנו לצפות ליותר). תם שביקש מתנת יומולדת קורס צלילה, עשה את הקורס וסיים בהצלחה עם אושר גדול, והצטרף לחלק הצולל במשפחה...

משם בדרך לסבו, חזרנו שוב לבוהול כדי להיפגש עם משפחת שחר, ולעשות את כל הדברים שחייבים לעשות בבוהול ולא הספקנו לעשות כי כל כך התבאסנו מהחוף. היה מפגש ממש כיפי, זה מוזר אבל כנראה יש משהו בזה שאנחנו באותה קטע, ואולי גם בזה שיודעים שתיכף נפרדים (ואולי אולי סתם היה לנו מזל לפגוש כאלה משפחות מדהימות...) - ויוצא שהחיבור ממש מהיר עם משפחות מטיילות, והדינמיקה מדהימה וזורמת. היה יום עמוס מאד, והספקנו לטייל ולהשקיף על גבעות השוקולד, לעשות שיט רגוע בנהר, לטייל בשמורה ולראות את הקופים הקטנים המתוקים, ולעשות מעין אומגה (האמת, קצת מפחידה) מעל הנהר ועוד כל מיני דברים.

 

מכאן: טל התחיל בכתיבת הפוסט... .(כן, מסכימה, הוא כותב יותר יפה... )

אחרי שסיימנו את עניינינו בבוהול, ארזנו את הפקלאות (בשלב הזה זה כבר לוקח לנו 10 דקות) ויצאנו בסירה לכיוון מקום בשם אוסלוב, שנמצא על האי סבו. 

הייחוד של המקום הוא שיש בו כרישי לווייתן, או ליתר דיוק מפזרים בו אוכל ללווייתנים אז הם באים.  ואחרי כל זה, ולמרות שהמקום סופר תיירותי, החוויה הייתה בהחלט שווה את זה: זה די מדהים לראות את היצורים האדירים האלה (הדג הגדול בים) , ולשנרקל לצידם, במרחק שני מטר.

 

משם נסענו לסבו סיטי כדי לתפוס טיסה לפלאוואן ביום שלמחרת. בסבו, והספקנו לעשות כל מיני דברים ("של עיר גדולה" כמו שהילדים קוראים לזה) לתקן משקפיים, לקנות ספרים חדשים, להוציא כסף לקנות כל מיני דברים שצריך. רון כרגיל אוכל עם העיניים, וכשהוא ראה מלא סניפים של joliebee הוא החליט שהוא רוצה לנסות.  מסתבר שזה חיקוי למקדונלדס, יותר גרוע אפילו מהמקור (לא שזה הפריע לרון).  זו הזדמנות להגיד שכמה שהחופים של הפיליפינים מהממים, האוכל שלהם דוחה, לא טעים, לא בריא, מעובד, שמן (ובנוסף לאלו – גם יקר).

למחרת טסנו לפורטו פרינססה בפלאוואן , ישר תפס אותנו גשם, ומסתבר שפיספסנו את האוטובוס האחרון לסאבאנג. בסוף מצאנו עוד שלוש תיירות גרמניות שגם נסעו לשם, וביחד שכרנו ואן ספיישל כדי להגיע לשם. 
סאבאנג הוא מקום יפה על חוף הים קרוב מאד לנהר תת קרקעי יפהפה, שהוא אחד משבעת פלאי עולם (בדקנו, זה באמת נכון), שאותו ביקרנו למחרת, ובזכות לי נכנסנו אליו ראשונים ונהננו מחוויה אינטימית ולא המונית.  המערה עצמה גדולה מאד ומטיילים בתוכה בסירה עם פנסים. 

משם החלטנו ליסוע לאל נידו, אליה הגענו מאוחר מאד למלון שהזמנו מראש. אל נידו היא עיירה שמתחפרת בתוך מפרץ מקסים מנוקד בהמון איי גיר, עם צוקים מרהיבים, מערות ימיות ולגונות מהסרטים. 
לי, אני והתוספת החדשה לצלילות, תם, צללנו באיזור צלילות מאד יפות (ראינו מנטות, צבים, עקרבנון, frog fish ועוד ועוד ).

בימים הבאים לקחנו סיור island hopping שכולל לינה באוהל באחד האיים, עם קבוצה של חבר'ה ישראלים חמודים.  עם המזל שלנו, ירד גשם כל הלילה, ולמרות שלא קר כל כך, הרטיבות עשתה אותנו די אומללים. למזלנו יש לנו את אורי, הנשק הסודי, ואת לי שכבר מאומנת בשימוש בנשק הסודי, ואחרי דין ודברים קצר עם אנשי צוות סירה נוספת שהייתה שם, הם פינו לנו מקום בחדר שלהם, ובילינו את הלילה בנוחות וביובש...

כשחזרנו הגשם השוטף המשיך לרדת, ואחרי חיפוש בגשם, מצאנו מלון חדש, התקלחנו והתייבשנו, ופינקנו את עצמנו במסעדה איטלקית טעימה. 

אחרי עוד יום מנוחה לקחנו מעבורת לאי קורון, שידוע בצלילות שוות לספינות הטרופות של הצי היפאני מימי מלחמת העולם הראשונה.  אבל הלילה הקשה שעברנו נתן את אותותיו: לי חלתה, אני פיתחתי דלקת באוזן, ותם לא רשאי לצלול לעומק הזה.  אז במקום לצלול כפי שרצינו, נחנו קצת (הרבה), ועשינו יום טיול שכלל ביקור בשני אגמים וולקאניים מהממים ביופיים, כמה לגונות ושנירקולים בגן אלמוגים צבעוני, ומעל ספינה טרופה במים יחסית רדודים. (בשלב הזה כולם כבר מומחים בשנירקולים).

ביום הלפני אחרון שלנו בקורון, לי עלתה על טיסה למנילה, ברך לישראל, ואנחנו התיישבנו לקבוע כללים להמשך ולתכנן את המשך הטיול.  למחרת לקחנו תא פרטי מפנק במעבורת לילה למנילה (בכל זאת, לילה ראשון בלי אמא).  במנילה הלכנו למוזיאון מרתק על ההיסטוריה של הפיליפינים ובאותו ערב לקחנו אוטובוס לילה לויגאן.

על צפון הפיליפינים בפוסט הבא.

וסתם שתדעו, התמונות לא מצליחות להעביר באמת את המראות ...