בורמה (מיאנמר)

בורמה מקסימה. אין בה את ההמולה המדהימה והחופים המטריפים של הודו (אומרים שיש חופים יפים, אבל לא היינו בהם), אין את הנופים עוצרי הנשימה של נפאל, אין את הוואו של הקידמה והטכנולוגיה שחווינו בסינגפור.

אבל יש בה מן קסם שכזה, שאולי נובע מהאנשים המיוחדים שחיים פה. האנשים כולם חייכנים, אדיבים, עוזרים, כאלה נחמדים, אין דברים כאלה. אולי זה בגלל שהחיים שלהם היו (ועדיין בהרבה מובנים) לא פשוטים, אולי זה מה שעושה שילטון צבאי מדכא אחרי כל כך הרבה שנים לעם, אולי זה בגלל שהם עדיין לא רגילים לתיירים (המדינה נפתחה לזרים רק לפני שנים בודדות), אולי זו רוח התקופה (הגענו לבורמה בתקופה מאד מעניינת מבחינה פוליטית. בנובמבר האחרון היו בחירות של העם, כלומר הפעם הן כנראה היו בחירות אמיתיות ומפלגתה הדמוקרטית של aung san suu kyi הגיעה לשלטון, האנשים פה מרגישים שהם עומדים בפני שינוי אמיתי), ואולי הם פשוט כאלה....

אז הגענו לבורמה אחרי שנפרדנו מה-wow  של סינגפור (על ההשלכות של זה ארחיב בהמשך). איך שנחתנו אורי נכנס במעקה שליד המטוס, וחטף מכה ליד העין, היה דם - אני כמובן קצת נלחצתי מאד והבורמזים, ישר לקחו את אורי בידיים והעבירו אותנו בבידוק של ה-VIP, ואת אורי לקחו מיד לטיפול וכבר הרגשנו שהגענו למקום טוב.

אחרי הפרוצדורות של שדה התעופה (אנחנו כבר מתורגלים) של המרת כסף מקומי ושל רכישת סים מקומי, לקחנו מונית של 4 שעות ישירות לסלע המוזהב, המקום הכי קדוש בבורמה, אחרי התאקלמות מהירה, העמסנו את עצמנו על המשאית שעולה להר, לראות את הפגודה שעל הסלע המוזהב. הגענו להר, ושם גילינו שמכיון שזה ליל ירח מלא, יש מסיבה, המון ילדים בלבוש מקומי ומלא אנשים ושמח. למרות שהפגודה היתה בשיפוצים, היא היתה מרשימה, וכל המסביב, היה כל כך יפה שנשארנו עוד קצת, ועוד קצת... ואז כשרצינו לחזור גילינו שכשהבורמזים אומרים שהמשאית האחרונה שיורדת למטה היא ב-6, הם ממש מתכוונים לזה... וככה, נאלצנו לצאת בספונטניות לטרק של 12 ק"מ בשעה 6 בערב עם החשיכה, אחרי שקמנו ב-4 בבוקר וכל היום היינו בדרכים – טיסה, מונית... הירידה שהתחילה בשמחה וכיף, הפכה למייגעת וקשה, תוך כדי מחשבות על "מה חשבנו לעצמנו כשיצאנו לטיול הזה בכלל". איכשהו, הרגליים, המשיכו לצעוד, למרות העייפות הפיזית והמנטלית, וב-10 בלילה הגענו לחדר.

בבוקר שאחרי, הכל כבר נראה טוב יותר והאופטימיות חזרה. שמנו פעמינו לעיירה פה-אן. פיק אפ, 5 שעות, ואנחנו שם. מקום מקסים, חמוד, נעים. וסופסוף הצלחנו למצוא משהו נורמלי שבא לנו לאכול לארוחת ערב (נודלס, עם ירקות... כמובן עם הרבה שמן, אבל טעים).

בפה-אן, עשינו את הסיור הרגיל של התיירים, דילגנו בין מערות יפות עם פסלי בודהה, בכל הצבעים, הגדלים והצורות. שטנו במערה בסירה, נכנסנו לתוך זקיף (stalagmite), טיילנו בכפרים בסביבה. יפהפה! ביום השני טיילנו בשוק הצבעוני של הכפר, ואחר הצהרים טיפסנו על הר הזוויגבין. עלייה לא פשוטה של שעתיים ורבע, עם המון מדרגות. רק בחלק השלישי שבו אורי ספר מדרגות היו 1380 מדרגות, ולמרות שיצאנו אחר הצהריים, בשעות קצת פחות חמות, הגענו למעלה כשהבגדים רטובים לחלוטין מזיעה. אחרי מקלחת זריזה צפינו בשקיעה שהיתה פיצוי ראוי לקושי שבטיפוס, ונשארנו לישון במנזר שבראש ההר. אחרי השקמה וצפייה בזריחה ירדנו בזריזות (שעה וקצת...) למטה כדי לתפוס את האוטובוס לבאגו ומשם לבגאן.

הגענו לבגאן ב-4 לפנות בוקר, שכרנו מיד שני e-bike (איזה כלים חמודים...), ורכבנו לאחת הפגודות לצפות בזריחה ממנה. היה יפה, אבל בגלל הרוח, הכדורים הפורחים לא התרוממו באותו יום, מה שהבהיר לנו שתהיה עוד זריחה לקום אליה... 

באגן מקסימה, שוטטנו בין הפגודות ביום, בערב לקראת שקיעה וכן, גם בבוקר נוסף בזריחה שאילצתי את כולם לקום אליה, למזלי באותו יום הרוח היתה בעדנו, ועשרות כדורים פורחים עלו לשמיים. היה יופי!
 מה עוד עשינו שם? טיילנו קצת בשוק, עלינו להר פופה (777 מדרגות, קטן עלינו...) וראינו גם משם שקיעה. ונתקלנו בכמה "מפעלים" משפחתיים – באחד ייצרו מניפות (לא יאומן – ממש כמו בגן.. גוזרים, מדביקים ושוב גוזרים מסביב), את המניפות הם מייצרים לכל מיני אירועים וחברות – כשהיינו שם ייצרו סדרת מניפות שהזמינה משפחה להלווית יקירם שנפטר....
בשני ייצרו משחת סויה (הטעם של זה בעיני די דוחה, אבל המקומיים מוסיפים את זה כמעט לכל ארוחה, והיה מאד מעניין לראות את תהליך הייצור של זה).
בשלישי, שכבר היה מהמפעלים המתויירים, הכינו כלי במבוק מצופים בלכה – כולם "מפעלים" עתירי כח אדם, ללא מיכון, וכשמבינים כמה העובדים שם משתכרים, מבינים איך הכל, כל כך זול בשווקים...

בבגאן התחלנו להבין את הקולינריה המקומית – סלט העגבניות המקומי (עם בוטנים ועוד) זכה אצלנו למקום של כבוד בכל ארוחה, גם סלט האבוקדו יוצא להם ממש טעים, סלט עלי התה קצת מוזר, אבל כשמתרגלים הוא מאד ערב לחיך (כולל עלי תה כבושים).
ארוחות הבוקר המקומיות כוללות אורז (שפחות מתאים לנו על הבוקר) ופלטה (דומה לפראטה ההודית ולמלוואח הישראלי / תימני) עמוסה בשמן, לעיתים מוגשת עם חומוס (מעולה!) או עם חביתה (גם טוב). יש להם גם סופגניות ממולאות בסוכר וקוקוס – סופר טעים, אבל השמן...
ארוחות צהרים – מלבד הסלטים שכבר היללתי, כוללות אורז ואיטריות – עם הרבה ירקות (ושמן). בזכות מרקו, בחור איטלקי שפגשנו, הכרנו מקום חמוד לשתות קפה טוב לאכול המבורגרים ואכלנו כמה פעמים עם טוד ומשפחתו חברים מגואה.

לאור ההמלצה של מרקו, החלטנו לבקר במינוואה שפחות מתוירת.
ביום הראשון – היינו באיזור מלא בודהות, כולל פסל הבודהה הכי גבוה בבורמה (ה-3 הכי גבוה בעולם), כמובן שטיפסנו עליו. ראינו פסל של בודהה שוכב ארוך מאד, וביקרנו בשני גני לומביני (גנים שיש בהם מאות ואולי אלפי פסלי בודהה), וגם במקדש שיש בו 10,000 פסלים של בודהה – הכל כל כך יפה!

ביום השני ביקרנו באיזור שהוגדר כ"פטרה של בורמה". האמת שקצת הגזימו בתואר, אבל באמת מדובר באיזור עם מערות ועם סלעים מדהימים, ובתוך כולם... כן, המון פסלים של בודהה.

במנדלי, העיר הגדולה, החלטנו להקדים את היקיצה ועוד לפני הזריחה (4 לפנות בוקר) הלכנו לראות את הטקס של הכנת פסל הבודהה המוזהב ליום חדש, טקס מדהים ומיוחד, במהלכו שוטפים הנזירים את פניו של בודהה ומצחצחים את שיניו, וכל הקהל מעניק לו מנחות ומרוגש מתפילות.

משם נסענו לגשר הטיק הארוך ביותר בעולם, וממנו צפינו בזריחה המדהימה. הלכנו לראות את טקס הזנת הנזירים – מאות נזירים עומדים בתור לקבל את מנת האורז שלהם ואחר כך אוכלים אותה בחדר האוכל בסדר מופתי. ביקרנו בכפרי האיזור (לחלק מהם הגענו בשיט), ראינו עוד מפעלים משפחתיים (מתוירים) להכנת עלי זהב (אותם מדביקים המקומיים על פסלי הבודהה), מפעל לגילוף בעץ. ביקרנו בשוק אבני הג'ייד וראינו את כל שלבי יצירת תכשיטי ג'ייד. ראינו עוד כמה פגודות על הדרך ואת השקיעה ראינו מהתצפית ממקדש שעל הגבעה. אה.. וביקרנו במנזר שיש בו את הספר הגדול ביותר בעולם – מדובר בספר שכולל 773 דפים (ויש לו הרחבה של 2,123 במנזר שליד), מה שמיוחד בו ועושה אותו לספר הכי גדול – זה שכל דף כתוב על לוח אבן ענק – בגובה של מטר וחצי.

ממנדלי לקחנו פיק-אפ לפיין-או-לין. על פיין או לין החלטנו לוותר למרות ששמענו שחמודה, ולכן עם ההגעה עלינו, בפעם הראשונה בבורמה, על הרכבת. הרכבת חוויה מיוחדת: משקשקת, רועשת, ומתנדנדת. הנסיעה הזו, כוללת נסיעה ברכבת על הגשר שבזמנו היה הכי גבוה באסיה, צפנה בחובה מראות מופלאים. מה שעוד צד את עינינו זה שצ'ט אחד מה-2,500 שעלתה הנסיעה הוקדש לביטוח חיים...

הגענו בשלום לסיפו, עיירה קטנה וחמודה ומאד מתויירת. שוק הלילה שמתחיל ב-2 לפנות בוקר ומסתיים ב-6 בבוקר עמוס, עשיר וצבעוני, וכיף. ביקרנו שם בארמון, מי שגרה שם היא אשתו של אחיינו של המלך האחרון של מדינת השאן, ממנה שמענו על ההיסטוריה של בורמה, ועוד קצת על השינויים הפוליטיים שחווה בורמה בימים הללו. מאד מעניין.
מסיפו יצאנו לטרק של 3 ימים שעובר בין הכפרים באיזור. היה לנו מדריך מעולה (שלווה על ידי אשתו הצרפתייה), שסיפר לנו על אורח החיים בכפרים, על החקלאות, על התרבות ועוד ועוד. וכשראינו חיילים חמושים מסתובבים גם סיפר על המצב הביטחוני באיזור (מסתבר שיש לוחמה שם, אבל עם התיירים לא מתעסקים). ישנו בבתי המקומיים, אכלו איתם את כל הארוחות (בוקר, צהרים וערב – כולם מבוססים על אורז, אוכל טעים יותר ופחות שמנוני מהאוכל בעיר), ראינו איך הם חיים, הילדים אפילו עזרו להם בעבודות השדה – ייבוש עלי התה, וטחינה שלהם. 

ביקרנו גם במנזרים, שמענו על חייהם של הנזירים ושוב הילדים הצטרפו אליהם למשחק כדור (משהו כמו מחניים שלנו).

הטרק היה מקסים, נופים פתוחים - מראות מופלאים, רגועים, ונתן לנו זמן לחשוב על החיים שלנו, על החיים שלהם וגם נתן מקום למשבר הראשון: רון שהיה גם קצת חולה ועייף, וקצת התעגעגע לסינגפור, התרגז על זה שביקשו ממנו ללכת 17 ק"מ מידי יום בין שדות האורז והודיע שנמאס לו מכל הטיול הזה והוא רוצה לחזור לארץ, לבית שלו, לחברים שלו, ולמיטה שלו... (האמת קצת טבעי אחרי חצי שנה של נדודים, לא?) לא התעסקנו בזה יותר מידי והבטחנו שנדבר על זה למחרת, ולשמחתנו ביום שאחרי כבר הרגיש טוב יותר והחליט שבעצם הוא מאד רוצה ללכת לפיליפינים לחופים, וגם לוויאטנאם (יש שם בית קפה של הארי פוטר...) וכמובן לתאילנד! ובטח שממש לא בא לו ללכת לבית ספר... אז הוא נשאר איתנו (:

משם שוב לקחנו אוטובוס לילה, והגענו לאינלה. אינלה עיירה סופר חמודה, עשינו שם את הסיור הקבוע של התיירים בלונג בואט באגם, ועצרנו בכל התחנות. הסיור סופר תיירותי, אבל חמוד.
ראינו עוד מפעלים (להפקת כסף והכנת תכשיטים, לטווית משי והכנת בדים, להכנת סירות ועוד...), ביקרנו בשוק התוסס, שטנו בין הכפרים הצפים (שאליהם חזרנו שוב יומיים אחרי כן, לשיט יותר נינוח ולשחייה באיזור – בין שיחי העגבניות והבתים שבתוך האגם), ועוד ביקורים בין הפגודות שבאגם. וכמובן צפייה בדייגים המקומיים שמשיטים את הסירה עם הרגל ומשאירים את שתי ידיהם פנויות לדיג. תמורת טיפ קטן אחד הדייגים גם דיגמן לנו לתמונות (:

מאינלה יצאנו לטיולים יומיים - לפינדאיה ולאינדאין, שני כפרים חמודים מאד, באחד יש מערה עם מיליון בודהות בשני - מליון סטופות (מקדים קטנים).

כשהיינו באינלה התחיל חג המים. ממה שהבנו - חג המים הוא מעין יום כיפור של הבורמזים, הם מאמינים שהחטאים מנוקים על ידי שטיפה, וככה, במשך 5 ימים העסקים נסגרים (גם התחבורה הציבורית, חוץ מהרכבת), כולם בחופש ושופכים מים אחד על השני. היום הראשון של החג, עבר עלינו במלחמות מים (שאחר כך התבררו כקרבות למתחילים) עם ילדי הכפר.

את היום השני של החג העברנו ברכבת לינגון (נסיעה של 30 שעות ברכבת המתנדנדת) כשכל פעם שהרכבת עוצרת או מאיטה נשפכים לתוך הקרונות מים רבים. הילדים שהיו כמובן מצוידים ברובי מים משלהם לא נשארו חייבים, והשפריצו גם הם, מה שעשה את הנסיעה מעניינת, רטובה וכיפית, למרות האורך והזעזועים של הרכבת.

בינגון, טל שכבר היה קצת חולה עוד קודם התרסק אבל היו לנו 3 ימים שלמים בעיר, אז לקחנו אותם לאט. כלומר התכוונו להיות באיזי, אבל ברגע שיצאנו לרחוב, שטפו אותנו במים. כמובן שהבנים עם רובי המים שלהם, תפסו המון תשומת לב, מה שהבטיח שתוך דקה מהרגע שיצאנו מהמלון היינו רטובים לחלוטין. זה בסך הכל כיף, כי חם נורא בחוץ, וזה מרענן! כל הרחובות מלאים אנשים על פיק-אפ ומשאיות מצוידים בחביות עם מים, וגם ברחובות יש תחנות של אנשים עם צינורות שמשפריצים לכל עבר, ורוקדים ושרים – ממש שמח!
הבורמזים מאד חמודים ועדינים, ולמרות שהם משתכרים בחג, לא ראינו תופעות אלימות והכל נעשה ברוח טובה, הם אומרים שתמיד שמח מאד בחג המים, אבל בגלל שהשנה הם שמחים במיוחד בגלל התהפוכות הפוליטיות הם שמחים יותר מתמיד...

ביום האחרון בינגון (ובבורמה) שכבר היה ראש השנה של הבורמזים, ביקרנו גם במאסט סיז של העיר, והפעם בלי כל ההשפרצות והמים באמת היה חם (ככה זה ב-40 מעלות בצל...).

הבלוג הזה יצא קצת עמוס, ולבורמה הגיעו לפחות 2 פוסטים, אבל – הכל היה כל כך אינטנסיבי והיינו נורא עסוקים, והאינטרנט על הפנים - הרשת נורא איטית - גם במלונות וגם הרשת שעל הטלפון, ולכן לא ממש יצא לי לכתוב.

לטובת מי שקורא את הבלוג גם כחלק מתכנון טיול (וזה הרגע להגיד - רוצו בהמוניכם! המקום לא מתויר עדיין, ואני מאמינה שתוך כמה שנים יראה אחרת לגמרי), אגיד שהמסלול שעשינו הוא לא ה"מסלול ההגיוני" מבחינה גיאוגרפית ומבחינת תחבורה, היו לנו שני אילוצים שהתוודענו אליהם רק לאחר שכבר נרכשו כרטיסי הטיסה – הפרחת הכדורים הפורחים בבאגן מסתיימת בסוף מרץ ורצינו להספיק לצפות בהם, וגם בחג המים (שחל לאורך השבוע האחרון של הטיול שלנו בבורמה) הרבה דברים סגורים והתחבורה הציבורית לא פועלת ולכן החלטנו לסיים את המסלול בינגון ולא לבלות בה בהתחלה. וגם, לטובת המטיילים נספר - הלינה (יחסית) יקרה, תחבורה יקרה, אוכל זול (יחסית, וכמובן תלוי אם אוכלים אוכל מקומי או מערבי). בסופו של דבר העלות יצאה לנו דומה לטיול בנפאל וקצת יותר יקר מהודו.

עוד הערה, של טל: בורמה נפתחת יותר כל יום, ויש אתרים שהיו סגורים המון זמן ועכשיו נפתחים לתיירים. קחו את מה שכתוב במדריך בערבון מאד מוגבל, ותמיד תבדקו מה עוד אפשר לעשות ולאן אפשר להגיע...