נותרו לנו כמעט 3 שבועות לטייל בדרום, שפתאום נראו מעט זמן ביחס לכל הדברים
שעוד רצינו לעשות ולראות... אז יצאנו מוקדם בבוקר, כשעוד היה חושך, נפרדנו מגואה, ומהחברים בגואה, לחלק האחרון של הטיול שלנו בהודו.
יצאנו ממש כמו בתחילת הטיול, מרוגשים מן הגילויים שעוד נכונו לנו, ללא
שום מחויבויות, והיעד הראשון נבחר להיות המפי. המפי בירת הדרום של המטיילים הישראלים
הצעירים, היא עיירה ממש חמודה, שקמה בעיקר בזכות התיירים הרבים שפוקדים אותה על
מנת להתרשם מן הסלעים העצומים שסובבים אותה ומן המקדשים. האמת שהמקדשים יפים. אמנם ראינו כבר יפים יותר, אבל הסלעים הענקיים שבכל האזור מעניקים למקום מן הרגשה של
עוצמה אדירה. בילינו כמה ימים בהמפי, וחווינו אותה לעומק ולרוחב – ראינו מקדשים,
עלינו לשקיעות הניבטות מן הסלעים המלוות בשירה ונגינה של המטיילים וילדי האזור,
יצאנו ליום סיור על טוסטוסים וטיפסנו אל מקדש הקופים לצפייה בנופים המדהימים, התרחצנו
במפלים וטיפסנו על הסלעים. ומאד חשוב, לפחות מבחינת הילדים – אכלנו בזולות "ישראליות",
תוך כדי צפייה בסרטים (המטיילים תמיד נותנים לילדים לבחור סרטים...). היה כיף, אם
כי יותר מזכיר מחנה קיץ של צעירים ישראלים מאשר את הודו...
שבענו מכך, והמשכנו לנקודה ללא ישראלים – מייסור. האמת שמייסור עיירה
(עיר?) חמודה ותו לא. אבל יש בה ארמון מה-מ-ם! שבנוי לתפארה, יפה מבפנים וגם מבחוץ,
ובימי ראשון בשעה שבע בדיוק, מואר כל הארמון ב-10,000 נורות ליבון. הבטיחו מחזה
מרהיב, אז מצאנו איך להעביר את הזמן בעיר הזו במשך 3 ימים עד לשעה המיוחלת - ביקרנו
במוזאונים חמודים, שלדעתי לא ראו בהם ישראלים מעולם..., ביקרנו בשוק הססגוני והכיפי
בעיר, טיילנו בפארק החמוד השומם מאנשים (השומר נותן להכנס רק למי שהוא חושב שיוכל
לקבל ממנו כמה רופיות ביציאה, בתמורה לכניסה).
ביקרנו גם בגן בחיות, וחווינו חוויה מעניינת מאד מהביקור במפעל המשי (שהעלה
שאלות על יוקר המחיה, עלות כוח האדם בעולם השלישי, חשיבות טכנולוגיה) ופחות מעניינת
במפעל יצור השמן. והמחזה היה אכן מרהיב. עם השקיעה, בשעה 7 בדיוק, נדלקו אורות הארמון. אחרי סשן צילומים... העמסנו את התיקים ובשעה 8 כבר היינו על האוטובוס לנסיעת
לילה אל היעד הבא: קוצ'י. בקוצ'י קבענו להיפגש עם סבתא תמי וההתרגשות הייתה רבה...
 |
| חצי מהארמון מואר, וחצי השני עדיין לא... |
הגענו לקוצ'י יומיים לפני סבתא, אז היה לנו זמן להכיר את העיר וליהנות
ממנה (סבתא כבר הייתה בה לפני 15 שנה), ביקרנו בכנסיות בעיר, צפינו בדייגים פורשים
את רשתות הדיג (הסיניות) בבוקר וגם בשקיעה. ביום השני שכרנו טוסטוסים ונסענו לחקור את החופים של האזור.
החופים לא היו מרגשים במיוחד (אנחנו בכל זאת אחרי 6 שבועות של חופי גואה וגוקרנה...),
אבל הדרך הייתה יפהפייה, וכללה חציית הנהר במעבורת עם הטוסטוסים, וגם מעבר בכפרים לא
מתוירים שנשארו ממש אותנטיים...
את היום השלישי הקדשנו למוזיאונים של העיר, הילדים
כרגיל, מאד נהנים ממוזיאונים שעוסקים בקרבות, וכך בילינו שעתיים שלמות במוזיאון הקטן
שמוקדש לחיל הים ההודי. המוזיאון השני היה פחות מלהיב, וגם רצינו לחזור בזמן למלון
כדי לחכות לסבתא...
פגישות עם סבתא, הן תמיד כיף, אבל פגישה בניכר במיוחד... הילדים עמדו
בפתח הדלת וברגע שעצר הטוקטוק ליד המלון, הם כבר קפצו על סבתא בהתרגשות כזו, שאפילו
נהג הטוקטוק המתין בסבלנות כמה דקות ונתן לשמחה להתפרץ לפני שהוריד את התיקים ודרש
את כספו.
עם סבתא הלכנו לראות מופע מקומי, מאד תיירותי, אבל חמוד מאד, ארוחת
ערב וכולנו היינו כבר עייפים... וביום שלמחרת כבר התכוונו לתפוס את האוטובוס של 6
בבוקר לכיוון מונאר.
מונאר היא עיירת hill station גבוהה וקרירה
יותר ומהווה מפלט מן החום שכבר נהיה מעיק בחוף. זו עיירה שידועה בגידולי התה שלה
ואמרו לנו שהיא שווה ביקור. מאד נהנינו בעיירה – ביום הראשון טיילנו עם טוקטוק לכל
המקומות של התיירים (נקודת התצפית, סכר, גשר...), אבל קמנו לפני כולם, אז עדיין
היינו לבד בכל מקום, ביום השני עשינו טיול קצר בין מטעי התה, שהיה מקסים וכיפי.
ראינו את הקוטפות במטעים ושוב חשבנו איזה מוזר ומדהים זה לחיות (בלי להרגיש מסכן)
משכר של דולר וחצי ליום.
ממונאר שמנו פעמינו לקניה-קומארי, הנקודה הדרומית ביותר של הודו,
שמהווה את השפיץ לתוך הים. מה שמיוחד בנקודה הזו, זה שמאותה נקודה, רואים זריחה
ושקיעה מתוך/לתוך הים ורק צריך לסובב את הראש. וגם, שבנקודה הזו נפגשים 3 ימים
(לפי ספרי הטיולים, מי שמתעקש על דיוק גאוגרפי זה לא לגמרי נכון). את הזריחה ראינו
מגג המלון שלנו, והיה באמת מגניב.
 |
| שקיעה |
 |
| זריחה מהגג של המלון |
המשכנו לורקלה, עירת חוף דרומית, חמודה אם כי די תיירותית, נחנו כמה ימים,
ולמרות שסבתא לא התלוננה קודם על הפעלתנות נתנו גם לה לנוח ומשם המשכנו לאלפי.
באלפי שכרנו חדרים במקום ממש חמוד על הנהר, ליד שדות האורז, וביום שלאחר מכן,
קבענו לנו שיט של יומיים (לשמחת הילדים - כולל שינה על הסירה) בתעלות ה-back waters שמאפיינות את האזור.
משם חזרנו לקוצ'י לכמה שעות להשלים את הביקור בשכונה היהודית ובבית הכנסת שבאזור שלא הספקנו בשבוע שלפני כן, ומשם פרידה מרגשת מסבתא בשדה התעופה של
קוצ'י – סבתא לצפון הודו ליוגה ברישיקש ואנחנו, אחרי 4.5 חודשים מדהימים נפרדים גם
מהודו והולכים לספוג קצת ניחוח מערבי בסינגפור...
 |
| פרידה מסבתא |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה