הצפון הקר...

אחרי שנפרדנו מאילנה ואדם, סבא וסבתא, לקחנו רכבת לילה להרידוואר. אז הסתבר לנו שבלהט של משלוח מזוודה שלמה קטנה לארץ עם אילנה ואדם, שלחנו יותר מידי... מאחר וחשבנו שכבר לא נצטרך בגדים חמים שלחנו את מעילי הפוך שקנינו בסיקים ואת כל הביגוד התרמי התחתון שלנו... מזל שהתעקשתי להשאיר את הפליזים... ובכן, בלילה, עם ההצפנה, נהיה קר. הקרון שלקחנו הוא הוא אומנם קרון שינה, אך זה מהסוג הפשוט יותר, כלומר ללא מיזוג, וכמו שגילינו גם עם חלונות שלא מבינים שהם אמורים להסגר עד הסוף. אז קפאנו בלילה... מה שהיה ממש מבאס, הגענו להרידוואר עוד לפני שעלתה השמש, ומשם לקחנו טוקטוק לרישיקש (שוב נסיעה בקור...).

רישיקש היתה אמורה להיות מקום מנוחה רגוע אחרי המירוץ שעשינו ברג'סטאן. והיא כנראה אחד המקומות הכי כיפים בהודו. ישנו בלקשמן ג'ולה, על גדת הנהר, ליד הגשר המקסים, וניכר שיש במקום אנשים טובים, אנרגיות טובות ומלא דברים מגניבים לעשות. אנחנו בעיקר קפאנו...

מסתבר שהגענו ממש בסוף "העונה", והשנה היה קר במיוחד, שום דבר בכפר הקטן לא מחומם – לא מקומות הלינה, לא בתי הקפה והמסעדות ולא מקומת תרגול היוגה והמוזיקה. בכל מקום שהלכנו היה לנו קר... התוכנית היתה לשרוץ ברישיקש שבועיים, לתרגל מידי יום יוגה משפחתית, אבל כשקר זה לא ממש עושה חשק לזוז... אז החלטנו לקצר את השהייה ל-6 ימים, ולהנות ממה שאפשר.

בסופו של דבר, למרות הקור, לא ממש סבלנו ברישיקש... טיילנו קצת באיזור (כשהולכים מתחממים), ניצלנו את שעות הצהרים (המעטות) בהן השמש יצאה ושוטטנו על החוף המזמין של הנהר, הבנים הצטרפו פעם אחת לשיעור יוגה, כולנו עשינו מסאז'ים, תם לקח כמה שיעורי נגינה בחליל (הודי), רון ואני עשינו שיעור בישול שבסופו כל המשפחה אכלה ארוחת ערב הודית משובחת שבישלנו, וליקקנו ר האצבעות.

השתתפנו בטקס פוג'ה אותנטי בראם ג'ולה הכפר הצמוד שהיה ממש מהפנט, והלכנו לראות אנשים אחרים לומדים לנגן, מה שהיה מאד מעניין...

בפעם הראשונה בחיינו, ביקרנו בבית חב"ד לארוחת שישי שהיתה ממש טעימה ועם קצת זיכרון של בית, הרב והרבנית אנשים ממש טובים, נעימים ומסבירי פנים, פגשנו שם מטיילים ישראלים צעירים ונחמדים. הילדים התחברו לבן של הרב והרבנית ומאד שמחו להיות בחברתו אז חזרנו לשם שוב לפני שעזבנו, כדי שהילדים יוכלו לשחק ולאכול במסעדה קצת אוכל ביתי - שניצל, מלפפונים חמוצים וגולת הכותרת... פתיתים!!

ממש לפני שעזבנו את רישיקש, קנינו לעצמנו שמיכות קלות ומחממות לטובת הנסיעה הבאה ברכבת שהיתה עוד צפונה יותר, לכיוון אמריצר...ואכן, כשלבשנו את כל בגדינו עלינו עם השמיכות החדשות, הנסיעה עברה עלינו בנעימים...

באמריצר רצינו לבלות לילה אחד בלבד, ולכן הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות זה לדאוג לכרטיסים לרכבת. כבר למדנו שעם קצת מזל ניתן לרכוש כרטיסים ב-48 שלפני הנסיעה, מתוך הכרטיסים ששמורים למקרי חירום... ובאמת הצלחנו... בעזרת טוקטוק זריז הגענו לקראת הצהרים למקדש הזהב. המקדש הוא מקדש ג'איני יפהפה, וכנדרש משמו הוא מצופה זהב ומוקף בתעלת מים. לצורך הכניסה למקדש נדרשנו לשים מטפחות על ראשינו...

מה שמצאנו מרשים עוד יותר מן המקדש עצמו, היה הגשת המזון שם. באחד האולמות שסובבים את המקדש, מאפשרים לכל דיכפין לבוא ולאכול... שכחנו שקראנו על כך והגענו כבר אחרי ארוחת צהרים, אבל נכנסנו בכל זאת, ולא התאכזבנו... מידי כמה דקות, נכנסים מאות אנשים למעבר, בו מקבל כל אחד צלחת, כוס וכף, משם נכנסים לאולם, שבו פרוסות מחצלות בטורים, ומסמנות היכן לשבת. מיד אחרי שכולם ישובים, מתחילים לעבור מחלקי המזון והמים. הם עוברים בין כל מאות האנשים ומחלקים לכל אחד - מים, אורז, עדשים, ירקות בקארי, צ'פטי... והכל היה ממש טעים.. אחרי כמה דקות, מסיימים כולם לאכול ובדרך החוצה שמים את כלי האוכל לשטיפה. אז פותחים את הדלתות הקדמיות ונכנסת קבוצה נוספת לאכול. הכל מאורגן למופת, נקי ומסודר, ביציאה רואים את עשרות המתנדבים – קבוצת שוטפי כלים, קבוצת מקלפי השום, ועוד ועוד...

כשסיימנו להתפעל מן המקדש וממפעל ההזנה שלו, תפסנו מונית ואן עם משפחה הודית וכולנו יחד נסענו לגבול של הודו עם פקיסטאן, לצפות בטקס החלפת משמרות של החיילים בגבול. מכיון שהיינו בתקופה של חופשת חג המולד, היה ממש עמוס בתיירים מקומיים, והמזל שלנו היה שקיבלנו טיפ מבעוד מועד – הצגת דרכון תיתן לנו יחס של VIP ותאפשר לנו גם לשבת ליד מקומות ה-VIP, ובזכות זה והפרצוף המתוק של אורי - הצלחנו להכנס פנימה למרות שלכל השאר לא נתנו כבר להיכנס כי האיצטדיון היה מלא... (המשפחה שאיתה הגענו במונית נאלצה לראות את הטקס מבחוץ על גבי המסך...). הטקס, מגוחך ומקסים... כלל הצגת תרגילי "מלחמה" של חיילים לבושים היטב משני הצדדים, תוך עידוד רם ונלהב של הקהל המשולהב משני צידי הגבול. בסוף הטקס, הצלחנו אפילו להצטלם עם החיילים ההודים.

היה באמת נחמד בצפון, אבל הספיק לנו מהקור, ולכן שמנו פעמינו דרומה...