מרכז הודו

הספיק לנו מהקור, ולכן הדרמנו... מאמריצר לקחנו שוב רכבת לילה, הפעם לחג'וראו, שם יש מקדשים הינדיים, מהתקופה שהבודהיזם התחזק באיזור... אז ההינדים, כדי לשמור על הקהל שלהם ולמשוך קהל נוסף, השתמשו בטריק הכי ישן (שעובד גם היום...) – SEX. כל המקדשים מעוטרים בפסלים מדהימים, מסוטטים ביד אומן, של גברים, נשים (וגם חיות) אוהבים - בשלל צורות ותנוחות. יש בעיר גם מקדשים ג'איניים שגם בהם ביקרנו, אבל הם הרבה פחות מרשימים...

רכבת יום קצרה ("רק" 4 שעות נסיעה) לקחה אותנו לאורצ'הה, עירה קטנה. הפעם בחרנו לישון בכפר שליד, באירוח אצל משפחה כפרית וככה זכינו לראות את החיים האמיתיים בכפר הודי. ישנו בבית בוץ, הילדים התעקשו לקום מוקדם לחליבת העזים וללוות את אב המשפחה להביא מים מן הבאר, וכל ערב ששבנו מטיול בעירה חיכתה לנו ארוחת ערב מקומית שהוכנה על ידי אם המשפחה. באורצ'הה עשינו יום רכיבה על אופניים שהיה כיף וכלל טבילה בנהר (הנקי יחסית), טיילנו בין מקדשים ומבנים נוספים שיש באיזור ובין לבין אכלנו המון אוכל בדוכנים של השוק, והתחלנו להינות מהפירות של דרום הודו.

בגלל שהפעם לא הצלחנו להתארגן על רכבת של הרגע האחרון לאורנגבד שהיתה היעד הבא, נאלצנו לקחת רכבת אל עיר אחרת (5 שעות) ומשם אוטובוס. ככלל אוטובוס הוא אופציה פחות טובה בעינינו – זה גם יותר יקר וגם פחות נוח. ברכבת אנחנו ישנים לא רע, לא מרגישים את הכביש, לעומת זאת באוטובוס, למרות שיש מיטות ממש חמודות, מרגישים כל קפיצה בכביש. אבל לאור תקופת החגים פה, לא היתה ברירה אלא לחכות עוד שבוע לרכבת וזו לא היתה אופציה...

באורנגבד ישנו 3 לילות ועשינו 3 טיולי יום –

הראשון לאלורה – איזור הנפרש על פני 2 ק"מ שבו יש המון מקדשים (הינדיים, בודהיסטים וג'אינים) – שכולם הם למעשה מערות שנחפרו בסלעים עצומים. המקדשים מרהיבים, בעיקר הבודהיסטיים ובעיקר הגדול שבהם.

השני לאג'נטה – איזור רחב יותר  ומתוייר יותר שגם בו יש מקדשים חפורים בסלע, אך בשונה מהמקדשים של אלורה במקדשים אלו (המוקדמים יותר) גם נשמרו הציורים על הקירות של המערות שגם הם יפים מאד.

השלישי – למבצר שבעיר – ש"זכינו" לבקר בו עם עוד אלפי מאמינים הינדיים ביום חגם. המבצר יפה, כדי להגיע לפסגה שלו צריך לטפס על ההר ולעבור במנהרות חצובות בסלע. בדרך פגשנו כאמור באלפי המאמינים כשהם שרים, מנגנים וטובי לב, כל זה – עד שהגענו למעברים הצרים של המערות בסלע, כולם חזרו להיות ההודים מהשוק -דוחפים ומקללים... אם  טל לא היה מרים את אורי על הכתפיים אני חושבת שזה יכול היה להגמר רע.

מאורנגבד שוב רכבת לילה, והפעם לעיר הגדולה מומבאי.  המפגש הקודם שלנו עם העיר היה לא היה מוצלח בלשון המעטה. הוא היה 3 חודשים קודם, כשרק הגענו טריים מהארץ, היינו צריכים לישון לילה אחד בין הטיסה מהארץ לטיסה לקטמנדו.ישנו במלון מגעיל, בשכונה לא ברורה, ומעל הכל כולנו זוכרים את הריח הנורא שקיבל את פנינינו בנחיתה...

אז הפעם עשינו שיעורי בית, הבנו איפה השכונה הנכונה לישון... והפעם מומבאי היתה טובה אלינו. נהנינו מכל התענוגות שיש לעיר גדולה להציע – אכלנו במקדולנדס, אכלנו בפיצה האט, ראינו סופסוף את הסרט החדש של stars war  בקולנוע בתלת מימד ועם מלא פופקורן, בילינו יום שלם בלונפארק (טוב בסטנדרט ישראלי) ובפארק מים (מצוין בסטנדרט ישראלי), ביקרנו בפלנטריום (סביר, זה של מוזיאון תל אביב יותר טוב), נפגשנו עם חבר הודי של טל ועם אישתו במועדון שלהם והרווחנו הצצה איך לחיים של עשירי הודו (מצוינים!!!).

בנוסף - נהנינו בעיר, שוטטנו בה המון... נהנינו מהמבנים היפים (מהתקופה שהבריטים בנו בלי סוף...) שגם מוארים בלילה באופן משגע, היינו במכבסה הגדולה ביותר בעולם – שכונה שלמה שבה עובדים 6,000 אנשים בכביסה ונילוויה – מכירת סבון, הרתחת מים, ייבוש, גיהוץ ועוד, היינו באי אלפנטה (נחמד, אבל אחרי המקדשים באלורה ואג'נטה כבר פחות מרשים), טיילנו בנחת בגנים היפים של העיר ובכמה מוזיאונים, אכלנו גלידה הודית  מצוינת ("קולפי") בשלל טעמים ומאכלי רחוב טיפוסיים ועוד. היה כיף.

מכאן רכבת לילה לגואה....

הצפון הקר...

אחרי שנפרדנו מאילנה ואדם, סבא וסבתא, לקחנו רכבת לילה להרידוואר. אז הסתבר לנו שבלהט של משלוח מזוודה שלמה קטנה לארץ עם אילנה ואדם, שלחנו יותר מידי... מאחר וחשבנו שכבר לא נצטרך בגדים חמים שלחנו את מעילי הפוך שקנינו בסיקים ואת כל הביגוד התרמי התחתון שלנו... מזל שהתעקשתי להשאיר את הפליזים... ובכן, בלילה, עם ההצפנה, נהיה קר. הקרון שלקחנו הוא הוא אומנם קרון שינה, אך זה מהסוג הפשוט יותר, כלומר ללא מיזוג, וכמו שגילינו גם עם חלונות שלא מבינים שהם אמורים להסגר עד הסוף. אז קפאנו בלילה... מה שהיה ממש מבאס, הגענו להרידוואר עוד לפני שעלתה השמש, ומשם לקחנו טוקטוק לרישיקש (שוב נסיעה בקור...).

רישיקש היתה אמורה להיות מקום מנוחה רגוע אחרי המירוץ שעשינו ברג'סטאן. והיא כנראה אחד המקומות הכי כיפים בהודו. ישנו בלקשמן ג'ולה, על גדת הנהר, ליד הגשר המקסים, וניכר שיש במקום אנשים טובים, אנרגיות טובות ומלא דברים מגניבים לעשות. אנחנו בעיקר קפאנו...

מסתבר שהגענו ממש בסוף "העונה", והשנה היה קר במיוחד, שום דבר בכפר הקטן לא מחומם – לא מקומות הלינה, לא בתי הקפה והמסעדות ולא מקומת תרגול היוגה והמוזיקה. בכל מקום שהלכנו היה לנו קר... התוכנית היתה לשרוץ ברישיקש שבועיים, לתרגל מידי יום יוגה משפחתית, אבל כשקר זה לא ממש עושה חשק לזוז... אז החלטנו לקצר את השהייה ל-6 ימים, ולהנות ממה שאפשר.

בסופו של דבר, למרות הקור, לא ממש סבלנו ברישיקש... טיילנו קצת באיזור (כשהולכים מתחממים), ניצלנו את שעות הצהרים (המעטות) בהן השמש יצאה ושוטטנו על החוף המזמין של הנהר, הבנים הצטרפו פעם אחת לשיעור יוגה, כולנו עשינו מסאז'ים, תם לקח כמה שיעורי נגינה בחליל (הודי), רון ואני עשינו שיעור בישול שבסופו כל המשפחה אכלה ארוחת ערב הודית משובחת שבישלנו, וליקקנו ר האצבעות.

השתתפנו בטקס פוג'ה אותנטי בראם ג'ולה הכפר הצמוד שהיה ממש מהפנט, והלכנו לראות אנשים אחרים לומדים לנגן, מה שהיה מאד מעניין...

בפעם הראשונה בחיינו, ביקרנו בבית חב"ד לארוחת שישי שהיתה ממש טעימה ועם קצת זיכרון של בית, הרב והרבנית אנשים ממש טובים, נעימים ומסבירי פנים, פגשנו שם מטיילים ישראלים צעירים ונחמדים. הילדים התחברו לבן של הרב והרבנית ומאד שמחו להיות בחברתו אז חזרנו לשם שוב לפני שעזבנו, כדי שהילדים יוכלו לשחק ולאכול במסעדה קצת אוכל ביתי - שניצל, מלפפונים חמוצים וגולת הכותרת... פתיתים!!

ממש לפני שעזבנו את רישיקש, קנינו לעצמנו שמיכות קלות ומחממות לטובת הנסיעה הבאה ברכבת שהיתה עוד צפונה יותר, לכיוון אמריצר...ואכן, כשלבשנו את כל בגדינו עלינו עם השמיכות החדשות, הנסיעה עברה עלינו בנעימים...

באמריצר רצינו לבלות לילה אחד בלבד, ולכן הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות זה לדאוג לכרטיסים לרכבת. כבר למדנו שעם קצת מזל ניתן לרכוש כרטיסים ב-48 שלפני הנסיעה, מתוך הכרטיסים ששמורים למקרי חירום... ובאמת הצלחנו... בעזרת טוקטוק זריז הגענו לקראת הצהרים למקדש הזהב. המקדש הוא מקדש ג'איני יפהפה, וכנדרש משמו הוא מצופה זהב ומוקף בתעלת מים. לצורך הכניסה למקדש נדרשנו לשים מטפחות על ראשינו...

מה שמצאנו מרשים עוד יותר מן המקדש עצמו, היה הגשת המזון שם. באחד האולמות שסובבים את המקדש, מאפשרים לכל דיכפין לבוא ולאכול... שכחנו שקראנו על כך והגענו כבר אחרי ארוחת צהרים, אבל נכנסנו בכל זאת, ולא התאכזבנו... מידי כמה דקות, נכנסים מאות אנשים למעבר, בו מקבל כל אחד צלחת, כוס וכף, משם נכנסים לאולם, שבו פרוסות מחצלות בטורים, ומסמנות היכן לשבת. מיד אחרי שכולם ישובים, מתחילים לעבור מחלקי המזון והמים. הם עוברים בין כל מאות האנשים ומחלקים לכל אחד - מים, אורז, עדשים, ירקות בקארי, צ'פטי... והכל היה ממש טעים.. אחרי כמה דקות, מסיימים כולם לאכול ובדרך החוצה שמים את כלי האוכל לשטיפה. אז פותחים את הדלתות הקדמיות ונכנסת קבוצה נוספת לאכול. הכל מאורגן למופת, נקי ומסודר, ביציאה רואים את עשרות המתנדבים – קבוצת שוטפי כלים, קבוצת מקלפי השום, ועוד ועוד...

כשסיימנו להתפעל מן המקדש וממפעל ההזנה שלו, תפסנו מונית ואן עם משפחה הודית וכולנו יחד נסענו לגבול של הודו עם פקיסטאן, לצפות בטקס החלפת משמרות של החיילים בגבול. מכיון שהיינו בתקופה של חופשת חג המולד, היה ממש עמוס בתיירים מקומיים, והמזל שלנו היה שקיבלנו טיפ מבעוד מועד – הצגת דרכון תיתן לנו יחס של VIP ותאפשר לנו גם לשבת ליד מקומות ה-VIP, ובזכות זה והפרצוף המתוק של אורי - הצלחנו להכנס פנימה למרות שלכל השאר לא נתנו כבר להיכנס כי האיצטדיון היה מלא... (המשפחה שאיתה הגענו במונית נאלצה לראות את הטקס מבחוץ על גבי המסך...). הטקס, מגוחך ומקסים... כלל הצגת תרגילי "מלחמה" של חיילים לבושים היטב משני הצדדים, תוך עידוד רם ונלהב של הקהל המשולהב משני צידי הגבול. בסוף הטקס, הצלחנו אפילו להצטלם עם החיילים ההודים.

היה באמת נחמד בצפון, אבל הספיק לנו מהקור, ולכן שמנו פעמינו דרומה...

הודו של המלכים

סבתא וסבא של הילדים התחילו להתגעגע (לילדים, לא אלינו...) עוד לפני שנסענו, ומיד הודיעו שהם יבואו לבקר, ויצטרפו לטיול קצר. בהתחלה דובר על פסח, אבל הגעגועים הכריעו... וכך מצאו עצמם, כבר בחנוכה, סבסבתא איתנו. בניגוד לכל הציפיות שלהם והכוונות, המפגש התקיים בהודו, שבה לא חשבו מעולם שיבקרו... ואנחנו זכינו לטיול עם סבסבתא בתנאי VIP ברג'סטאן וסביבתה.

מקום המפגש נקבע להיות אגרה, אנחנו הגענו ברכבת לילה שהגיעה באיחור הודי אופנתי של 4 שעות, וסבסבתא כבר חיכו לנו במלון עם הוואן והנהג שליוו אותנו אחר כך עוד שבועיים. אחרי איחוד מרגש, שכלל גם בדיקה של האוצרות שהגיעו מהארץ (ספרים חדשים, במבה, והרבה שוקולד ישראלי ועוגיות של סבתא), שמנו פעמינו אל הטאג' מהאל. היחיד שהכיר את סיפור הבניה לפני שקראנו ושמענו היה רון (תודה לגן אורן!!), וכך, עוד ברכב נודע לנו שהמבנה הכי יפה בהודו, נבנה כזיכרון לאישה אהובה... מן המפורסמות היא, שכשמגיעים למקומות כאלה, כל כך מוכרים ידועים ו"חשובים" – בדרך כלל מתאכזבים. אבל הטאג' לא איכזב. המבנה לא פחות ממדהים. גם המבצר האדום היה מרשים ביותר. ואת היום סייימנו בארוחה במסעדה טובה, ומשם למלון המפנק. אמרנו תנאי VIP (:

מאגרה יצאנו לגראנד טור ברג'סטאן. רג'סטאן זה המקום עם התפאורה המושלמת לכל סיפור נסיכות ואבירים שתדמיינו, וכל מה שדימיינתם כשקראתם את אלף לילה ולילה.... מבצרי ענק עם חומות באורך של קילומטרים רבים, ארמונות מעוטרים בזהב, בשיש ובאבנים טובות – יקרות ויקרות למחצה, ערים נטושות, קברי ענק מפוארים לגמרי, ובתוך כל אלו מושקעות מיליוני שנות עבודה של אומנים, בנאים, סתתים, ציירים, נגרים וסתם פועלים שפעלו בהתאם לגחמותיו של השליט התורן...

סביר להניח שאילו היינו עוברים בכל המקומות האלה בצורת הטיול הרגילה ממנו, זה היה לוקח לנו לפחות פי 3 זמן, כי היינו משתמשים בתחבורה ציבורית וכי היינו נשארים יותר בכל מקום, וכנראה לא היינו מגיעים לכל המקומות, בעיקר לא אלו שלא נמצאים בערים עצמן... חלף כבר חודש מהאירועים עליהם מסופר בפוסט, ועד ליום כתיבת הפוסט (זה מאד מעסיק לטייל...), וגם ראינו כל כך הרבה, אז לא נספר על כל קורותינו....

התחלנו בג'ייפור, "העיר הורודה" (האמת היא שהיא כתומה) גם שם - ארמונות ומבצרים... ובנוסף, היינו גם בג'נטר מנטר שהוא מתחם עם אוסף של מבנים מגניבים שנועדו לצורכי אסטרונומיה בעיקר, והצלחנו לחשב את השעה בעזרת שעון שמש (: הספקנו קצת להסתובב בשוק, ואת היום קינחנו בסרט בוליוודי שהיה כיף גדול. עדייו לא הושגה הסכמה בינינו לגבי מקור הרעש שהקהל מפיק (תרועות עידוד, צחוקים ועוד) – האם הכל היה מהקהל באולם או שחלק גם מוקלט, אבל כולנו הסכמנו שהחוויה מדהימה, למרות שלא הבנו אף מילה, העלילה היתה ברורה וכצפוי היה הפי אנד.

לפושקר המתוקה הגענו רק לפנות ערב, אבל הספקנו להינות משיטוט, טיול ליד האגם, ראינו את השקיעה היפה, והסתובבנו בשווקים. ואפילו הדלקנו נר ראשון של חנוכה.

בבונדי טיפסנו אל המבצר (הלא מטופח...), תוך כדי שאנחנו מצוידים במקלות ומוכנים למקרה שקופים יתקפו אותנו. בשיטוט בשוק גילינו פרי חדש, פרי מים, שגדל במים וטעמו כמו זה של תפוח לא מוצלח, אבל כשקולים אותו מתקבל משהו שמזכיר ערמונים מאד טעימים. בבונדי ישנו במלון מגניב שהיה בית עתיק בסגנון של המבצרים שביקרנו בהם.

לאודיפור (העיר הכחולה)הגענו לקראת ערב, עשינו טיול קצר סביב לאגם, ואז עלינו ברכבל לתצפית על העיר בזמן השקיעה. שם פגשנו 3 בנות ישראליות מתוקות – שחר, יעל וג'סי, שהילדים התאהבו בהן (אולי נפגש בגואה?) ואיתן הלכנו אחר כך להדלקת נרות במלון "ישראלי" וארוחת ערב שכללה שניצלים מעולים... ביום השני בעיר ביקרנו במבצר, בארמון (הכל נורא יפה...), נהננו מהטיול בעיר החמודה ובשווקיה, תם עשה ציור חינה ראשון על הכתף – של בודהה שהיה מדהים, אבל לצערנו לא נשאר. בערב היינו במופע ריקודים מקומיים שכמה שהיה תיירותי, היה מקסים ושוב חזרנו לביקור במלון "הישראלי" ולפגוש את החמודות שעשו שוב לילדים אקרו-יוגה (:

בג'איסלמר (העיר הצהובה)  ביקרנו בעיר כבר בערב, המבצר כצפוי – היה מדהים... משם נסענו לכיוון המדבר ופגשנו בגמלים שלנו שנשאו אותנו על גבם אל דיונות החול, בהן הילדים התרוצצו, התגלגלו וקפצו ובעיקר נהנו, והכל כשברקע שקיעה נהדרת!

ג'איסלמר היתה הנקודה הכי מערבית שהגענו אליה, והיינו מאד רחוקים מדלהי שהיתה היעד האמיתי הבא, כך שבמשך שני הימים הבאים בעיקר נסענו.... אולי זה המקום לספר שעל מנת להגיע לכל המקומות האלה בכל כך מעט זמן, נסענו הרבה ברוב הימים, שזה בעיקרון די משעמם... למזלם (!) של הבנים, נותרו לא מעט חוברות של בית הספר לעשות, וכך לפחות העברנו את הזמן ביעילות ובמינימום ריבים. והילדים כמעט סיימו את חובותיהם במתמטיקה לשנת הלימודים.

בדרך הארוכה מזרחה לדלהי עצרנו בכל מיני מקומות, המקום הכי זכור לי, למרות שלא הייתי בו, הוא מקדש החולדות. הגברים והילדים שהיו חזרו די נסערים – סיפרו שאכן במקדש, שכרגיל נדרשים להוריד נעליים לפני הכניסה אליו, מתרוצצות המוני חולדות. איכככס. מזל שאני ואילנה לא נכנסנו...

באחד הלילות בדרך מזרחה ישנו במלון מהאגדות, למעשה ארמון ישן שהוסב למלון, ואכלנו במסעדה של המלון שגם במקור היתה חדר האוכל המלכותי, גם הארוחה שהוגשה לנו היתה מעולה, אז הרגשנו באמת כמו משפחה מלכותית (: חבל שטל מחק את כל התמונות מהארוחה הזו, זה היה באמת מרשים....

בדלהי נהננו ממה שיש לעיר שבה חלקים מערביים (וגם חלקים ממש לא...) להציע... ביקרנו במקדולנדס פעמיים, היינו בסטארבטקס ועוד ועוד... ביקרנו במבצר האדום, במסגד הגדול, היינו בקבר של הומיון ובעוד כמה "מאסטים" של דלהי... אני ואילנה ניצלנו שני ערבים שהבנים נחו לקניות בשווקים (או שאולי נכון יותר להגיד שהבנים ניצלו את הזמן שיצאנו לקניות למנוחה?). אנחנו לא קונים דברים (לצערן של בנות המשפחה), כי מה שקונים צריך לסחוב ובזה אנחנו לא מעוניינים...., אבל אילנה קנתה קצת מזכרות ומתנות למשפחה שבארץ....

אחרי 17 ימים סופר אינטנסיביים ומרתקים, הגיע הזמן להפרד, היתה פרידה מרגשת לפני השינה, ובבוקר שאחרי קמנו וסבסבתא כבר לא היו, הילדים מאד הצטערו וכבר התחילו להתגעגע... ביום שאחרי הספקנו לבקר בעוד כמה נקודות בדלהי, והחלפנו את הנהג הפרטי בחזרה לטיולים רגליים, שימוש ברכבות ובטוקטוקים... בערב כבר עלינו על הרכבת להרידוואר בדרך לרישיקש. על החוויות רישיקש בפוסט הבא...

אם הגעתם עד לכאן, נשמח שתשתפו גם על כך שביתנו המקסים עומד (שוב...) לשכירות, החל מ-1 לאפריל 2016 (למרות התאריך, זו לא בדיחה...) לתקופה של שנה (פלוס / מינוס... אנחנו גמישים....). וזה הלינק בפייס על השכרת הבית...

www.facebook.com/MaccabimHouse