דרג'לינג - הודו למתחילים

הייתי בטוחה שיהיה די פשוט לכתוב את הבלוג, כי בטח יהיה לנו מלא זמן בטיול, וככה כל ערב נוכל לכתוב... אבל בפועל, אנחנו כל הזמן בתנועה, כל הזמן עושים משהו, וגם כשאנחנו במנוחה (יחסית) הילדים לומדים וצריך קצת להנחות, לעודד, לבדוק להם את מה שהם עושים. ובערבים, כולנו מגיעים עייפים לסוף היום ואז מקלחות וקצת ארגונים ותכנונים להמשך, כך שיוצא שאין ממש זמן לכתוב, וכשיש זה לא מתאים להוציא מחשב ולכתוב (למשל באמצע תחנת רכבת / קרון רכבת), או שאין אינטרנט זמין, או ש, או ש.... בקיצור יוצא הרבה פחות ממה ששיערתי. ולכן יוצא שעכשיו אני כותבת חודש אחורה....

אחרי מסע מאד ארוך, בן 22 שעות, עברנו מנפאל להודו. שלב א היה נסיעה באוטובוס לילה לתיירים בן 16 שעות (חמש בערב עד 9 וחצי בבוקר), שהיה ממש לא אוטובוס תיירים כמו זהשדמיינו לעצמנו כשקנינו את הכרטיסים.... בערך באחת בלילה האוטובוס נעצר למשך שעתיים, ואז הנהג שם קסדה (של אופנוע) והתחיל לנהוג, בדיעבד הבנו (וטוב שרק בדיעבד, כשכבר הגענו) שהיו מהומות בגלל ענייני הגז והדלק, ולכן חיכינו לליווי משטרתי, וזו גם הסיבה שהנהג חבש קסדה.... אחר כך חצינו את הגבול, ולקחנו עוד שני ג'יפים... והופ, חלפו עוד כמה שעות והגענו לדרג'לינג אשר בהודו.

דרג'לינג, היא אומנם הודו, והדבר ניכר שבשפע היחסי לעומת נפאל, לפחות בכל מה שקשור לירקות ופירות, אבל תושביה הם בעיקר גורקה (כמו הנפאלים), הם הרבה יותר עדינים ונעימים מההודים, ומבחינתנו זו היתה כניסה רכה יחסית להודו. אחרי יומייים של התארגנויות – כסף, כביסות, סים לניידים, מעילים, ותרגול עליות וירידות (האיזור שבו ישנו, כמו רוב התיירים, היה בקצה הגבעה) וקצת שיטוט בעיירה החמודה הזו, מצאנו לנו מדריך (גורקה), וקבענו לצאת איתו לטרק הסינגלילה ביום שלמחרת.

אחרי שהבנו בנפאל שהילדים מסוגלים, הלכנו על הגרסה הארוכה שלו, אבל החלטנו שלא עושים יותר מ-20 ק"מ ביום. וכך, עשינו 92 ק"מ ב-7 ימים (6 ימים הליכה ויום אחר שלם נסיעות בחזרה) במקום ב-6 שבדרך כלל עושים... הטרק עובר לאורך רכס מרהיב, שנמצא על הרי ההימלאיה – בגבהים של עד 3,700 מטר מעל פני הים, בין נפאל והודו, אומנם לא היה פשוט, ובעיקר היה קרר נורא, אבל הדרך וואו - בימים הטובים ממש מרהיבה, בימים שהעננים מנצחים ומפריעים לראות – הדרך מרתקת ומאתגרת... ההליכה היתה מקסימה, הנופים מהפנטים, ראינו את הקצ'זונגה (הבודהה הישן) יחסית מקרוב, ואת האוורסט מרחוק, ועוד כמה פסגות הימלאיה מפוארות (שאת שמן ידעתי להגיד לפני שבועיים מתוך שינה) ראינו אותם בזריחה ובשקיעה, ולאורך היום - כשהעננים התחשבו בנו.

הילדים הלכו בצורה מרשימה, המדריך שלנו היה מקסים (זה כל כך כיף מדריך איכותי), שדאג לנו ושמר עלינו, אורי יצר איתו קשר מדהים ורון צעד הרבה עם הפורטר.

בכל לילה ישנו בכפר קטן וקר אחר, גילינו מהר מאד שהלוקיישן הכי חם (תרתי משמע) בכל אחד מהם, הוא המטבח, כי שם מבשלים ויש מדורה (מן הסתם אין חימום בחדרים האחרים), ושם גם מקבלים תה חם וטעים כל הזמן... וגם מקשקשים עם המארחים שלנו.... ולפעמים הילדים ניסו קצת לעזור בבישול. 

לאורך הדרך פגשנו אנשים טובים ופשוטים, בכל מקום הילדים מיד התחברו לילדים המקומיים ושיחקו איתם, במיוחד נהנו לשחק כדורגל בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים....

למרות שחגגנו כמו שצריך לפני היציאה לטרק, גם בערב יום ההולדת של אורי חגגנו לו יומולדת, עשינו זר מפרחים שליקטנו בכפר, וחגגנו עם עוגה בחושה שהמדריך הביא איתו לכבוד אורי. אורי היה מאושר, ואם אורי מאושר - גם אנחנו...

הבעיה עם הפתרון של התחממות במטבח, היתה כמובן הריח מהדורות והטינופת שספגנו לאורך כל השבוע – בלי מקלחת ועם החלפת בגדים מועטה – אבל זה כמובן נפתר אחרי שבוע כשחזרנו למלון המפנק, החמים והנעים בדרג'לינג... ושלחנו את כל הבגדים, המעילים והפליזים לכביסה. אומנם לא חזר עם ריח של בית, אבל לפחות גם ריח של מדורה כבר לא היה בהם...

בדרג'לינג המתוקה עשינו עוד דברים שתיירים עושים – היינו בגן החיות המקומי שהיה חמוד, במוזיאון על תולדות טיפוס ההרים שענה לילדים על כל מיני שאלות אבל בעיקר נתן להם חומר למחשבה והציף שאלות ורעיונות לגבי טיפוס הרים ואתגרים שאולי יום אחד הם יקחו על עצמם, היינו ברכבל מעל שדות התה המפורסמים של האיזור (שלמרות החששות שלנו החזיק אותנו לאורך כל הדרך), נסענו ברכבת קטנטנה, ראינו מקדשים ואכלנו אוכל ממש טוב – ארוחות בוקר מערביות ומפנקות, וארוחות ערב ברחוב (מול האורוות של הסוסים) שהיה טעים מאד...

וגם, ראינו חנות ספרים ענקית, והילדים שממש מאסו בספר היחיד שהבאנו להם מהארץ, ממש הזילו ריר על ספרי הילדים, התקווה למצוא ספר בעברית נגוזה מיד, אבל למראה קפטן תחתונים מספר 9 תם לא נשאר אדיש... מסתבר שהוא קרא עד מספר 8 לפני 3 שנים... והתעקש לקנות את ספרים 9  ו-10 באנגלית. אני, סקפטית שכמותי, כמובן היססתי, אבל טל קנה בהתלהבות, ואכן בינתיים 9 ו-10 נקראו, וברגעים אלו ממש תם עומד לסיים את 11 (מאז גם 11 ו-12 נרכשו). בכלל רמת האנגלית של הילדים קפצה מאד והם לא מהססים לקשקש עם זרים, וככה כל יום לומדים עוד קצת...  

לא לגמרי קשור, אבל, כולם שואלים כל הזמן על ההום סקולינג שלנו... איך הולך וכאלה... אז מסתבר שזה באמת לא נורא מסובך. בכל פעם שיש כמה שעות פנויות (לפעמים כמה ימים רצוף ולפעמים שבוע שלם לא לומדים בכלל), שולפים חוברת – כרגע רק חשבון ועברית (בינתיים אנגלית לומדים מהסביבה ותם גם מקריאה), מחפשים לוקיישן נחמד, בדרך כלל איזו מסעדה חמודה עם נוף, או מרפסת של מלון, ולפעמים גם ברכבת - ויושבים ועושים חוברות... הבונוס שהובטח – שכל מי שיסיים חוברת יוכל לבחור מסעדה - עובד, ומהרגע שהמגיעים למחצית החוברת הילדים מוכנים לעשות מאמץ, כדי לבחור מסעדה כלבבם. רון כבר סיים 3 מתוך 7 חוברות מתמטיקה ו-1 מתוך 3 עברית. תם סיים 2 מתוך 4 מתמטיקה, ונמצא בשליש חוברת העברית...

בערב לפני שעזבנו את דרג'לינג חגגו בעיר את הדיוואלי, חג שיש לו מנהגים רבים ומשונים. הבולט ביותר הוא שכל ילדי וגברי העיר מצטיידים ב"נפצים" וזיקוקי דינור, לא הפשוטים שהיו אצלנו פעם בפורים, אלא ממש מסוכנים... וכעל העיר מלאה קולות נפץ ותאורות קופצות מכל הכיוונים ויש ממש רעש של מלחמה...אבל כולם שמחים ומאושרים וכל העיר מוארת... אחרי הליכה וריצה בין כל אלו כדי לא להיפגע, הגענו לבית של המדריך שהדריך אותנו בסיקים (על סיקים בפוסט הבא), שאמא שלו הזמינה אותנו לארוחת חג מסורתית ושם גם ראינו את המנהגים היותר רגועים של החג, היה ממש מיוחד וכיף.