יצאנו מהארץ לפני שבוע, מרגיש שהכל בוער מסביב וזה זמן טוב לברוח קצת מכל הבלאגן, נקווה שעד שנחזור ישכנו השקט והשלווה במחזותינו, אולי אפילו יהיה שלום...? הלואי.
אחרי שבמשך שבוע רצנו בין ארוחות חג, ובין לבין ארזנו, סיימנו את האריזות ממש ביום של הטיסה. זה היה די סיוט. לא להאמין כמה חפצים / בגדים / קרמים יש לנו... אבל בסוף, זה נגמר - הכל נכנס לארגזים וגם התיקים שאיתם יצאנו לדרך היו מוכנים.
כמה שעות לפני הטיסה, הסרנו בשמחה את השלט ששמנו על הבית לפני שבוע. זה קרה 2 דקות אחרי שיצאה מפה משפחה ממש נחמדה ששכרה את הבית לחודשים הקרובים. אז בינתיים הפינה הזו סגורה.... קצת מפתיע, אבל מכל השיטות המתוחכמות.. השלט הוא שעשה את העבודה.
היעד הראשוני היה קטמנדו, נפאל, אבל הטיסה שלנו הגיעה רק למובאי, ולכן מבעוד מועד הזמנו טיסת המשך ליום שאחרי שתיקח אותנו עד לנפאל, את הלילה הקצר העברנו במלון במומבאי.
הטיסה מת"א למומבאי, היתה בסדר גמור. הילדים קצת התרגשו מהטיסה עצמה, מהיציאה למסע. החברים של הגדולים כתבו להם ברכות לטיסה שהיו מאד יפות ומרגשות, וגם העבירו איזה חצי שעה במטוס. תודה למורות שארגנו ולחברים של תם ורון שטרחו והכינו!!
הנסיעה במונית למלון וחזרה לשדה התעופה מוקדם בבוקר שאחרי, איפשרה לנו לתת מבט זריז על האינטנסיביות של העיר, שלא לומר על הריחות שלה. אם לא הבנו קודם, עכשיו כבר כולנו יודעים בבירור על מה מדברים כשאומרים "ריח של הודו"...
טיסות ההמשך היו סבירות, מה שהיה באמת יוצא דופן זו הנחיתה בנפאל, אחרי ביקרות הדרכונים והוצאת הויזה, נכנסנו לאולם המזוודות שהיה חנוק וצפוף, ולא ניתן למצוא את הידיים והרגליים... אבל מצאנו את המזוודות וברחנו מהאולם כל עוד נפשנו בנו.
אז הבנו, שיש משבר דלק בנפאל. הרקע, לפי מה שהבנו פה מהמקומיים - היו בחירות בהן נבחר מישהו חדש נפאלי שאינו אוהד של ההינדים. אז הודו קצת מפגינה שרירים, וסגרה את מעבר הגבול שלה לדלק. מה שמצמצם את היצע הדלק בנפאל, וגורם לעליית מחירים. מה שנותן לכל נותני השירותים עוד סיבה לייקר את השירותים לתיירים... מה שמאד מוזר זה, שכבר כמה ימים כולם אומרים שהמשבר לקראת סיום, ומצד שני, כל הנסיעות נורא יקרות "בגלל המשבר...".
אחרי יומיים במלון בקטמנדו, שבו ישנו בשני חדרים.. הבנו שזה לא עובד. זה גורם לנו כל הזמן להתרוצץ בין שני החדרים, כי הציוד מחולק בתיקים, זה לא נוח כי צריך להעיר את יושבי החדר השני רק בשביל לבדוק אם התעוררו... וזה גם סתם יקר. אז עברנו לחדר אחד גדול, יותר נוח ויותר זול...
הטיול ברחובות התאמל בקטמנדו, סחרר את הילדים, מיד כל אחד גילה איזה 10 דברים שהוא חייב לקנות. זו היתה הזדמנות מצוינת להסביר לילדים שיש איזורים של תיירים שקונים את הדברים הכאילו אותנטיים של המקומיים, זו היתה הזדמנות לתת להם לבחור דבר אחד, ולתת להם לנהל משא ומתן לגבי המחירים, עם נפאלי עם רמת אנגלית דומה לשלהם.... בקיצור - כל אחד קנה שרשרת תפילה ותם קנה גם מקל תפילה ממש בזול, כי המוכר התלהב מזה שהוא מנהל איתו מו"מ... ועכשיו אנחנו צריכים להוסיף גם את זה לתיקים הכבדים ממילא...
אותי סחרר זיהום האויר שבעיר, מיד התחיל הגרון לצרוב - יש פה זיהום מכל כלי התחבורה (וזה עוד בזמן שיש מעט כלי רכב שנוסעים בגלל משבר הדלק), ומכל המקדשים שנמצאים בכל פינה (בכל מקדש שורפים משהו - גופות למשל במקדש שליד הנהר, וסתם קטורת במקדים הקטנים).
קאמנדו מאד אינטנסיבית, אבל מקסימה. מבריאה לאט לאט מרעידת האדמה שפקדה אותה לפני חצי שנה. רובע התיירים משוקם לחלוטין, אתרי הקדושה שנפגעו עדיין בבניה מחודשת. טיילנו בכל המאסט-סי בעיר (מקדש הקופים, הכיכר המרכזית, גן החלומות, ואפילו בפאטאן שנמצאת חצי שעת נסיעה), ראינו מיליון מקדשים (אולי יותר), מאות קופים (בעיני הילדים זה חמוד - אני רואה ישר פוטנציאל לכלבת), נשמנו את כל הג'יפה, חזינו בטקס שריפת גופה ליד הנהר (מריח כמו ברביקיו ומעשן כמו קטר ישן), הלכנו המון ברגל, נסענו בטוקטוק אופניים, טוקטוק חשמלי (לכל הטוקטוקים יש 3 גלגלים), נסענו במייקרוואן מקומי... והחלטנו שספגנו מספיק תרבות ורוחניות וגם מספיק פיח, הספיק לנו מקטמנדו, ונוסעים לפוקרה.
בגלל משבר הדלק, היה קצת יותר קשה להשיג כרטיסים לאוטובוס תיירים סביר, וגם קצת יותר יקר אבל הצלחנו... ואחרי 8 שעות נסיעה (שמתוכן שעתיים עצירות לאוכל) עם נוף מהמם של נהר התריסולי... הגענו לפוקרה.
אגב אוכל - מצאנו את האוכל הנפאלי די טעים. חריף אבל טעים. אנחנו מנסים כמעט כל מאכל שמציעים הרוכלים ברחוב ויש לידו מקומיים... והילדים גם מנסים. רוב האוכל הוא צמחוני מה שמקל עלינו (בעיקר עלי) לנסות הכל. אנחנו מתרגלים לחריפות וגם הילדים. לפעמים בסוף היום אנחנו מגלים שהילדים עדיין רעבים כי הטעימות מהדברים החריפים לא השביעו.. אז הולכים לאכול באחת המסעדות של התיירים (מצאנו 2 שכבר די התבייתנו עליהן, שתיהן ישראליות וטעימות).
הילדים קוראים המון, אז התחלנו לחפש ישראלים לנסות להחליף ספרים... אבל באופן מפתיע, קשה למצוא.. בכלל, אין כמעט תיירים. כנראה בגלל רעידת האדמה שהיתה פה לפני חצי שנה התיירים עוד לא חזרו, למרות שאנחנו עכשיו בשיא העונה....
פוקרה עיר יותר רגועה מקטמנדו. ביום הראשון בפוקרה התפצלנו - החולים (לא ברור אם זה בגלל זיהום האויר, או שפעת קלה) - תם ולי - נשארו בעיר ונחו, האחרים חצו את האגם בסירה, טיפסו אל פגודת השלום וירדו ממנה, ביקרו במפלים שבדרך ועשו חיים. הם אספו את המבריאים מאחת הזולות שליד הנהר, שניה אחרי שתפס אותם גשם ממש חזק (מזל שאנחנו סוחבים איתנו את מעילי הגשם לכל מקום). אנחנו מתכוונים לצאת בעוד יומיים לטרק, נקווה שמזג האויר יאיר לנו פנים והגשם, אם יהיה, יופיע רק בלילות אחרי שנתפוס מחסה...
קצת מחירים (לטובת מטיילים אחרים)-
ויזה למבוגר (מעל גיל 10) - 40$ ל-30 ימים
חדר ל-5 (שמיועד ל-3 או 4 בדרך כלל) - שילמנו 12$ בקטמנדו, 8$ בפוקרה (במלון יותר טוב)
ארוחת צהריים במסעדה של מקומיים - 5$ לכולם, במסעדה של תיירים - פי 3-4 לפחות
לאוטובוס תיירים מקטמנדו לפוקרה - 8$ למושב במקום 6 (בגלל המשבר)
כניסה לאתרים - רק תיירים מבוגרים משלמים (לפחות בקטמנדו) - בין 1$ ל-10$ לאדם, תלוי באתר
אישור ומיסים ליציאה לטרק "פון היל" - 32$ למבוגר (מעל גיל 10)
אחרי שבמשך שבוע רצנו בין ארוחות חג, ובין לבין ארזנו, סיימנו את האריזות ממש ביום של הטיסה. זה היה די סיוט. לא להאמין כמה חפצים / בגדים / קרמים יש לנו... אבל בסוף, זה נגמר - הכל נכנס לארגזים וגם התיקים שאיתם יצאנו לדרך היו מוכנים.
כמה שעות לפני הטיסה, הסרנו בשמחה את השלט ששמנו על הבית לפני שבוע. זה קרה 2 דקות אחרי שיצאה מפה משפחה ממש נחמדה ששכרה את הבית לחודשים הקרובים. אז בינתיים הפינה הזו סגורה.... קצת מפתיע, אבל מכל השיטות המתוחכמות.. השלט הוא שעשה את העבודה.
היעד הראשוני היה קטמנדו, נפאל, אבל הטיסה שלנו הגיעה רק למובאי, ולכן מבעוד מועד הזמנו טיסת המשך ליום שאחרי שתיקח אותנו עד לנפאל, את הלילה הקצר העברנו במלון במומבאי.
הטיסה מת"א למומבאי, היתה בסדר גמור. הילדים קצת התרגשו מהטיסה עצמה, מהיציאה למסע. החברים של הגדולים כתבו להם ברכות לטיסה שהיו מאד יפות ומרגשות, וגם העבירו איזה חצי שעה במטוס. תודה למורות שארגנו ולחברים של תם ורון שטרחו והכינו!!
הנסיעה במונית למלון וחזרה לשדה התעופה מוקדם בבוקר שאחרי, איפשרה לנו לתת מבט זריז על האינטנסיביות של העיר, שלא לומר על הריחות שלה. אם לא הבנו קודם, עכשיו כבר כולנו יודעים בבירור על מה מדברים כשאומרים "ריח של הודו"...
טיסות ההמשך היו סבירות, מה שהיה באמת יוצא דופן זו הנחיתה בנפאל, אחרי ביקרות הדרכונים והוצאת הויזה, נכנסנו לאולם המזוודות שהיה חנוק וצפוף, ולא ניתן למצוא את הידיים והרגליים... אבל מצאנו את המזוודות וברחנו מהאולם כל עוד נפשנו בנו.
אז הבנו, שיש משבר דלק בנפאל. הרקע, לפי מה שהבנו פה מהמקומיים - היו בחירות בהן נבחר מישהו חדש נפאלי שאינו אוהד של ההינדים. אז הודו קצת מפגינה שרירים, וסגרה את מעבר הגבול שלה לדלק. מה שמצמצם את היצע הדלק בנפאל, וגורם לעליית מחירים. מה שנותן לכל נותני השירותים עוד סיבה לייקר את השירותים לתיירים... מה שמאד מוזר זה, שכבר כמה ימים כולם אומרים שהמשבר לקראת סיום, ומצד שני, כל הנסיעות נורא יקרות "בגלל המשבר...".
אחרי יומיים במלון בקטמנדו, שבו ישנו בשני חדרים.. הבנו שזה לא עובד. זה גורם לנו כל הזמן להתרוצץ בין שני החדרים, כי הציוד מחולק בתיקים, זה לא נוח כי צריך להעיר את יושבי החדר השני רק בשביל לבדוק אם התעוררו... וזה גם סתם יקר. אז עברנו לחדר אחד גדול, יותר נוח ויותר זול...
הטיול ברחובות התאמל בקטמנדו, סחרר את הילדים, מיד כל אחד גילה איזה 10 דברים שהוא חייב לקנות. זו היתה הזדמנות מצוינת להסביר לילדים שיש איזורים של תיירים שקונים את הדברים הכאילו אותנטיים של המקומיים, זו היתה הזדמנות לתת להם לבחור דבר אחד, ולתת להם לנהל משא ומתן לגבי המחירים, עם נפאלי עם רמת אנגלית דומה לשלהם.... בקיצור - כל אחד קנה שרשרת תפילה ותם קנה גם מקל תפילה ממש בזול, כי המוכר התלהב מזה שהוא מנהל איתו מו"מ... ועכשיו אנחנו צריכים להוסיף גם את זה לתיקים הכבדים ממילא...
אותי סחרר זיהום האויר שבעיר, מיד התחיל הגרון לצרוב - יש פה זיהום מכל כלי התחבורה (וזה עוד בזמן שיש מעט כלי רכב שנוסעים בגלל משבר הדלק), ומכל המקדשים שנמצאים בכל פינה (בכל מקדש שורפים משהו - גופות למשל במקדש שליד הנהר, וסתם קטורת במקדים הקטנים).
קאמנדו מאד אינטנסיבית, אבל מקסימה. מבריאה לאט לאט מרעידת האדמה שפקדה אותה לפני חצי שנה. רובע התיירים משוקם לחלוטין, אתרי הקדושה שנפגעו עדיין בבניה מחודשת. טיילנו בכל המאסט-סי בעיר (מקדש הקופים, הכיכר המרכזית, גן החלומות, ואפילו בפאטאן שנמצאת חצי שעת נסיעה), ראינו מיליון מקדשים (אולי יותר), מאות קופים (בעיני הילדים זה חמוד - אני רואה ישר פוטנציאל לכלבת), נשמנו את כל הג'יפה, חזינו בטקס שריפת גופה ליד הנהר (מריח כמו ברביקיו ומעשן כמו קטר ישן), הלכנו המון ברגל, נסענו בטוקטוק אופניים, טוקטוק חשמלי (לכל הטוקטוקים יש 3 גלגלים), נסענו במייקרוואן מקומי... והחלטנו שספגנו מספיק תרבות ורוחניות וגם מספיק פיח, הספיק לנו מקטמנדו, ונוסעים לפוקרה.
בגלל משבר הדלק, היה קצת יותר קשה להשיג כרטיסים לאוטובוס תיירים סביר, וגם קצת יותר יקר אבל הצלחנו... ואחרי 8 שעות נסיעה (שמתוכן שעתיים עצירות לאוכל) עם נוף מהמם של נהר התריסולי... הגענו לפוקרה.
אגב אוכל - מצאנו את האוכל הנפאלי די טעים. חריף אבל טעים. אנחנו מנסים כמעט כל מאכל שמציעים הרוכלים ברחוב ויש לידו מקומיים... והילדים גם מנסים. רוב האוכל הוא צמחוני מה שמקל עלינו (בעיקר עלי) לנסות הכל. אנחנו מתרגלים לחריפות וגם הילדים. לפעמים בסוף היום אנחנו מגלים שהילדים עדיין רעבים כי הטעימות מהדברים החריפים לא השביעו.. אז הולכים לאכול באחת המסעדות של התיירים (מצאנו 2 שכבר די התבייתנו עליהן, שתיהן ישראליות וטעימות).
הילדים קוראים המון, אז התחלנו לחפש ישראלים לנסות להחליף ספרים... אבל באופן מפתיע, קשה למצוא.. בכלל, אין כמעט תיירים. כנראה בגלל רעידת האדמה שהיתה פה לפני חצי שנה התיירים עוד לא חזרו, למרות שאנחנו עכשיו בשיא העונה....
קצת מחירים (לטובת מטיילים אחרים)-
ויזה למבוגר (מעל גיל 10) - 40$ ל-30 ימים
חדר ל-5 (שמיועד ל-3 או 4 בדרך כלל) - שילמנו 12$ בקטמנדו, 8$ בפוקרה (במלון יותר טוב)
ארוחת צהריים במסעדה של מקומיים - 5$ לכולם, במסעדה של תיירים - פי 3-4 לפחות
לאוטובוס תיירים מקטמנדו לפוקרה - 8$ למושב במקום 6 (בגלל המשבר)
כניסה לאתרים - רק תיירים מבוגרים משלמים (לפחות בקטמנדו) - בין 1$ ל-10$ לאדם, תלוי באתר
אישור ומיסים ליציאה לטרק "פון היל" - 32$ למבוגר (מעל גיל 10)
רק לקנא
השבמחקאדם, למה לקנא כשאפשר להצטרף??
השבמחק