ורנסי - הודו למתקדמים

אחרי התלבטויות רבות, החלטנו ללכת על זה, ולבקר גם בוורנסי. מצד אחד שמענו שהחוויה מרתקת, מצד שני.. שמענו שמדובר בעיר לא פשוטה, "קשוחה" אמיתית, ולא היינו בטוחים שזה "מתאים לילדים" (כמה נוח לטייל עם ילדים ולהגיד שזה לא מתאים להם...). אבל בסופו של דבר, החלטנו שכן, הולכים על זה, ומקסימום נברח...

אז... העיר לגמרי עמוסה, הסמטאות הצרות מלאות – באנשים, חיות (כלבים, פרות, חזירים... מי לא?), מלאה בלכלוך והררי זבל, וחרא בכל מקום. קשה להתקדם, כי לצד כל הולכי הרגל, יש גם ריקשות, אופנועים וטוקטוקים ומה לא? אבל כולנו, תוך כדי הסתובבות, אמרנו שבעצם השד לא כל כך נורא, אבל בערב כשחזרנו לחדר ולמקלחת... כולנו אמרנו שבעצם אולי - זה כן, והעומס הוא הרבה יותר ממה שמרגישים בחוץ, הוא חוזר איתך בערב לחדר...  העיר מלאה בהכל, וכך קורה שבעודנו יושבים ומתענגים על הלאסי הכי טוב בהודו (כך, לפי הלונלי פלאנט, ואנחנו ניסינו ולא מתכוונים להתווכח) כל כמה דקות עוברת לפנינו תהלוכה רועשת של אבלים הנושאים גופה לכיוון הגנגס לצורך שריפתה...

הילדים עשו רשימה של כל הדברים שקורים בנהר הגנגס - כביסה, מקלחות של אנשים ושל חיות שונות, שיט, שילוח נרות על הנהר, קבורה (של ילדים מתחת לגיל 10 ושל פרות - שהם קדושים - שאותם לא שורפים), זריקת האפר של הגופות שנשרפות על גדות הנהר...

ארגנו לנו שיט בסירה על הגנגס בשעת השקיעה.... כמנהג המקומיים, הדלקנו נר ושלחנו אותו על הנהר, מהסירה ראינו את המדורות השורפות את הגופות, וצפינו בטקסי הפוג'ה (תפילה) שמקיימים לאורך הנהר. בבוקר שלאחר מכן קמנו ממש מוקדם, עדיין בחושך, כדי לצפות בזריחה תוך כדי שיט באגם...

ראינו חתן ביום חתונתו והצטרפנו אליו עד לבית של הכלה שלו...

ביום הסתובבנו בעיר העתיקה עם מדריך מקסים, ששבה את ליבינו ואת לב הילדים, סיפר לנו מלא סיפורים וקצת עשה לנו סדר באלים ההינדיים... ונורא נהננו ממנו... עד שבערב הוא ניסה לרמות אותנו וטען ששילמנו לו בכסף מזויף. האמת שזה מסוג הדברים שממש מבאסים אותנו בטיול, כשאנחנו ממש נהנים ממישהו ומשבחים אותו... ואז הוא מתגלה כנוכל גם (איך אנחנו יודעים שהכסף לא היה מזויף? מעבר לסיפור המוזר שהוא סיפר שהלך להפקיד רק את הכסף שמסרנו לו בבנק.... נזכרנו שאת כל השטרות שהיו לנו משכנו יומיים קודם בכספומט בכולכתה, ואחרי שהוא טען שהכסף מזוייף, בדקנו את כל השטרות... כפי שצפינו - כולם היו בסדר).

אחרי יומיים בוורנסי, כששוב הרגשנו שכבר מגעיל לנו פיזית ואנחנו עייפים מוורנסי, ואני התחלתי להרגיש את בצריבה בגרון (כמו שהיה לי בקטמנדו), נסענו לעיירה סארנת, טיילנו שם, ומשם נסענו לתחנת הרכבת... לקראת הנסיעה לכיוון אגרה שם קבענו להיפגש עם ההורים של טל ולטייל איתם שבועיים ברג'סטאן. 

כולכתה - הודו זה כאן!!

בדרך כלל אנחנו לא מזמינים מלון מראש, אבל שתי החברות השוודיות של אורי, שאימצו אותו בדרגי'לינג, וידעו שאנחנו מגיעים לכולכתה אחריהן, סיפרו לנו באמצעות הפייס שקשה למצוא מקום ראוי וזול לשינה, והמליצו על מלון שם. לשמחתנו, פעלנו לפי ההמלצה שלהן וכשהגענו לעיר כבר היה לנו מלון מוזמן ומיד כשהגענו לעיר שמנו פעמינו אליו.

כבר בירידה מהרכבת בכולכתה, הבנו שעד אותו הרגע לא היינו באמת בהודו. העומס בעיר – של האנשים, הריחות, הצבעים, הקולות - לא היה דומה לשום דבר שראינו קודם. יש המון מהכל, והעיר היא שוק אחד גדול... נתנו לעצמנו יום אחד ללכת לאיבוד, וקצת הסתובבנו בעיר, וברחנו למקומות שנראו לנו קצת יותר שפויים כמו הפארק שבו ילדים התאמנו בקריקט...

את הימים הבאים בילינו בטיול בעיר, ביקרנו בשני מקדשים ממש מגניבים, השתמשנו בכל צורות התחבורה שקיימות שם (כמעט בכולן - לא השתמשנו בריקשת אדם, אבל השתמשנו במטרו המצוין, בסירות לחצות את הנהר ועוד ועוד), היינו בויקטוריה ממוריאל – מבנה בריטי מדהים שנותן לך להרגיש לכמה דקות בלונדון – עד שאתה מסתכל על הרצפה המטונפת, ורואה שלטים שמבקשים לא לירוק.... היינו בארמון השיש (מרבל פאלאס) – עוד מבנה בריטי סופר מרשים, שבו ניתן לראות בין יצירות של גדולי הציירים והפסלים, כלובים עם תוכים (חיים, צורחים ומחרבנים....), תם נרעש לגלות על פסל של ונוס קצת קקי של ציפורים... הודו זה כאן (:

חוצמזה, היינו במקדשים, בשוק הפרחים (וואוו!!!), בבית הכנסת הגדול (יש 3 בתי כנסת בעיר ו-14 יהודים...), בשכונת הפסלים שבה האומנים יוצרים דברים מדהימים מזבל, עשינו גם סיור ערב עם דיויד, בחור אוסטרלי שגר בכלכתה והראה לנו את העיר מזוית אחרת, הראה לנו שכונות שונות בעיר ואת השוק שפועל 24/7.

שוק הפרחים במבט מהגשר

בשוק בלילה - החבר'ה בתמונה סוחבים חצי טון על הראשים שלהם..

יומיים מתוך השבוע שהיינו בכולכתה, בילינו בסנדרבן, שמורת טבע, שבה ניתן לטייל בעיקר באמצעות סירה,רואים כל מיני חיות בטבע וברי המזל רואים גם נמרים... אנחנו לא היינו ברי המזל במובן הזה, אבל היינו ברי מזל כיוון שבדיוק כשטיילנו שם, התארח בכפר שבו התארחנו אומן מצפון הודו, שעבד בחימר שנמצא בשמורה (בתחתית הבריכות). כשהילדים זיהו את הפואנציאל, הם הצטרפו אליו מיד, הוא נענה להם בשמחה, וכך יוסדה סדנת החימר הראשונה בכפר... זה היה מדהים לראות באיזו חדווה הילדים ניגשו לעיניין.... גם השיט היה כיף ומיוחד, נהננו מאד מהטיול ומהכמעט נמרים שראינו.

י

את היום האחרון בעיר ניצלנו לטיול נוסף בגנים של ויקטוריה ממוריאל, שם שוב אורי היה סלב ועל הדשא הסכים להצטלם עם חבורה של סטודנטים שמצאו בו עניין רב.... ולביקור בחנות הספרים הגדולה בעיר, שגם בה הילדים נהנו לשוטט ולעיין במבחר האינסופי, מצאנו ספרים של דוד אריה באנגלית, תם רכש עוד 2 ספרים, רון החליט גם הוא להתחיל לקרוא ספרים באנגלית, רכש שניים פשוטים (של הנרי הנורא) ובינתיים, הוא ממש מתעקש לקרוא כל יום כמה עמודים.... וכבר גמר את הספר הראשון שלו באנגלית.

סיקים

 סיקים, זה גם עדיין לא ממש הודו, עדיין הרבה גורקה ופחות הינדו, יותר שקט ורגוע. לאיזור סיקים תכננו לנסוע ל-10 ימים, לא ידענו מה בדיוק נעשה, אבל הרגשנו שזה המקום לשכור מדריך שיסייר איתנו בכל המקדשים הבודהיסטיים שיש שם וקצת יסביר לנו מה אנחנו רואים, ואולי קצת נבין יותר על הבודהיזם, על האלים השונים ועל התרבות. אז יחד עם שני חבר'ה אמריקאים צעירים שכרנו שירותיו של אחד כזה, ויצאנו לדרך...

היינו 4 ימים בצפון סיקים טיילנו קצת בגנגטוק (שהיא בעצם במזרח סיקים). מאד אהבנו אותה ואת המדרחוב המערבי הנעים שלה, ואז נסענו עוד יותר צפונה, לכיוון ההימליה, לשמחתנו, מזג האויר האיר לנו פנים, והאופק היה בהיר וצלול, ישנו בגובה 2,700 מטר, נסענו ליונטאג וואלי (3,700 מטר) והמשכנו צפונה לנקודה האחרונה הצפונית שאליה ניתן להגיע עם רכב ב-4,700 מטר. המראות היו מדהימים! בגובה 4,700 הגברים הלכו לטייל (ניסו, וכמעט הצליחו לטפס ל-5,000 מעל פני הים), והנשים והטף נותרו לשתות תה. הטף - רובו ככולו חטף מחלת גבהים, אבל הגיב יפה לכדורים שהוכנו מבעוד מועד, ומיד עם הירידה בגובה, חזר לעצמו לגמרי, כולל האנרגיה הבלתי פוסקת שלו...

משם נסענו למערב סיקים, בדרך למערב סיקים וגם בפלינג, ראינו המווון מקדשים ושמענו המון סיפורים על בודהה, על כל גלגוליו, על השונות בין פלגי הבודהה השונים, על ההיסטוריה של הבודהה, על האמונה והתפילות ועוד ועוד...

המשכנו לאגם הקדוש – אגם קצ'יפורי, ואחרי תצפית על האגם, הוחלט לעלות לכפר שמשקיף על האגם. הכפר קטנטן, מאכלס את משפחתו המורחבת של מי שהיה פעם הטבח של דלאי למה. הכפר נינוח ופשוט, עם נוף מטריף וחיים שלוים וטעימים – המשפחה מבשלת אוכל מעולה, עם הרבה השפעות ישראליות – שקשוקה, סלט טרי ועוד.... מרוב שהיה נעים וכיף החלטנו להשאר עוד לילה למרות התכנון המוקדם ולבלות קצת בבטלה, במשחקי קלפים ופריזבי עם מאט וביל (החברים האמריקאים), ותופסת עם הילדים המקומיים הרבה קריאה, ובטלה על הערסל.

מהכפר המשכנו ליוקסום לעוד יום של טיול בין מקדשים והריסות ויום לאחר מכן, לקחנו ג'יפ לעבר ההתנסות הראשונה שלנו ברכבת בהודו...

הרכבת הזו מאד הטרידה אותנו, ראשית, אף פעם לא נסענו בכזו, חוצמזה, למרות שקנינו כרטיסים 3 שבועות קודם, ולמרות שניסינו להשיג כרטיסים ממכסת התיירים המיוחדת - לא היו כרטיסים במחלקה הממוזגת שבדרך כלל תיירים נוסעים בה, ובנוסף לכל הנסיעה היא לכולכתה, שהיא לגמרי הודו אמיתית, קשה וקשוחה מכל מה שעברנו עד לאותו רגע.

בגלל כל מרווחי הביטחון שלקחנו, ובגלל שכל הנסיעות הלכו חלק הגענו לתחנת הרכבת 4 שעות לפני הזמן. זו היתה הפעם הראשונה שכולנו שמחנו שההודים בטוחים שתם הוא ילדה (לפי ההודים - שיער ארוך יש רק לילדות), ככה יכולנו לשבת – אני הילדים והכי חשוב כל התיקים שלנו – בחדר המתנה נקי, רחב ודי נעים ששמור רק לנשים, וגם טל זכה מן ההפקר ויכול היה לשבת איתנו רוב הזמן (כשלא גירשו אותו...). לאור כל הזמן שנותר לנו, ובגלל שמידי פעם גירשו את טל מחדר ההמתנה, הוא הצליח להבין את השיטה של הרכבות והרציפים (זה יותר מסובך ממה שזה נשמע), וככה בשעה היעודה, עלינו על הרכבת שלנו, לכיוון כולכתה. הנסיעה היתה מצוינת, הילדים נרדמו מיד עם תחילת הנסיעה, היינו קצת בלחץ בגלל כל הסיפורים על גניבות../ אבל, הכל עבר טוב והגענו בשלום, עם כל הציוד לכולכתה בבוקר שלמחרת. 

דרג'לינג - הודו למתחילים

הייתי בטוחה שיהיה די פשוט לכתוב את הבלוג, כי בטח יהיה לנו מלא זמן בטיול, וככה כל ערב נוכל לכתוב... אבל בפועל, אנחנו כל הזמן בתנועה, כל הזמן עושים משהו, וגם כשאנחנו במנוחה (יחסית) הילדים לומדים וצריך קצת להנחות, לעודד, לבדוק להם את מה שהם עושים. ובערבים, כולנו מגיעים עייפים לסוף היום ואז מקלחות וקצת ארגונים ותכנונים להמשך, כך שיוצא שאין ממש זמן לכתוב, וכשיש זה לא מתאים להוציא מחשב ולכתוב (למשל באמצע תחנת רכבת / קרון רכבת), או שאין אינטרנט זמין, או ש, או ש.... בקיצור יוצא הרבה פחות ממה ששיערתי. ולכן יוצא שעכשיו אני כותבת חודש אחורה....

אחרי מסע מאד ארוך, בן 22 שעות, עברנו מנפאל להודו. שלב א היה נסיעה באוטובוס לילה לתיירים בן 16 שעות (חמש בערב עד 9 וחצי בבוקר), שהיה ממש לא אוטובוס תיירים כמו זהשדמיינו לעצמנו כשקנינו את הכרטיסים.... בערך באחת בלילה האוטובוס נעצר למשך שעתיים, ואז הנהג שם קסדה (של אופנוע) והתחיל לנהוג, בדיעבד הבנו (וטוב שרק בדיעבד, כשכבר הגענו) שהיו מהומות בגלל ענייני הגז והדלק, ולכן חיכינו לליווי משטרתי, וזו גם הסיבה שהנהג חבש קסדה.... אחר כך חצינו את הגבול, ולקחנו עוד שני ג'יפים... והופ, חלפו עוד כמה שעות והגענו לדרג'לינג אשר בהודו.

דרג'לינג, היא אומנם הודו, והדבר ניכר שבשפע היחסי לעומת נפאל, לפחות בכל מה שקשור לירקות ופירות, אבל תושביה הם בעיקר גורקה (כמו הנפאלים), הם הרבה יותר עדינים ונעימים מההודים, ומבחינתנו זו היתה כניסה רכה יחסית להודו. אחרי יומייים של התארגנויות – כסף, כביסות, סים לניידים, מעילים, ותרגול עליות וירידות (האיזור שבו ישנו, כמו רוב התיירים, היה בקצה הגבעה) וקצת שיטוט בעיירה החמודה הזו, מצאנו לנו מדריך (גורקה), וקבענו לצאת איתו לטרק הסינגלילה ביום שלמחרת.

אחרי שהבנו בנפאל שהילדים מסוגלים, הלכנו על הגרסה הארוכה שלו, אבל החלטנו שלא עושים יותר מ-20 ק"מ ביום. וכך, עשינו 92 ק"מ ב-7 ימים (6 ימים הליכה ויום אחר שלם נסיעות בחזרה) במקום ב-6 שבדרך כלל עושים... הטרק עובר לאורך רכס מרהיב, שנמצא על הרי ההימלאיה – בגבהים של עד 3,700 מטר מעל פני הים, בין נפאל והודו, אומנם לא היה פשוט, ובעיקר היה קרר נורא, אבל הדרך וואו - בימים הטובים ממש מרהיבה, בימים שהעננים מנצחים ומפריעים לראות – הדרך מרתקת ומאתגרת... ההליכה היתה מקסימה, הנופים מהפנטים, ראינו את הקצ'זונגה (הבודהה הישן) יחסית מקרוב, ואת האוורסט מרחוק, ועוד כמה פסגות הימלאיה מפוארות (שאת שמן ידעתי להגיד לפני שבועיים מתוך שינה) ראינו אותם בזריחה ובשקיעה, ולאורך היום - כשהעננים התחשבו בנו.

הילדים הלכו בצורה מרשימה, המדריך שלנו היה מקסים (זה כל כך כיף מדריך איכותי), שדאג לנו ושמר עלינו, אורי יצר איתו קשר מדהים ורון צעד הרבה עם הפורטר.

בכל לילה ישנו בכפר קטן וקר אחר, גילינו מהר מאד שהלוקיישן הכי חם (תרתי משמע) בכל אחד מהם, הוא המטבח, כי שם מבשלים ויש מדורה (מן הסתם אין חימום בחדרים האחרים), ושם גם מקבלים תה חם וטעים כל הזמן... וגם מקשקשים עם המארחים שלנו.... ולפעמים הילדים ניסו קצת לעזור בבישול. 

לאורך הדרך פגשנו אנשים טובים ופשוטים, בכל מקום הילדים מיד התחברו לילדים המקומיים ושיחקו איתם, במיוחד נהנו לשחק כדורגל בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים....

למרות שחגגנו כמו שצריך לפני היציאה לטרק, גם בערב יום ההולדת של אורי חגגנו לו יומולדת, עשינו זר מפרחים שליקטנו בכפר, וחגגנו עם עוגה בחושה שהמדריך הביא איתו לכבוד אורי. אורי היה מאושר, ואם אורי מאושר - גם אנחנו...

הבעיה עם הפתרון של התחממות במטבח, היתה כמובן הריח מהדורות והטינופת שספגנו לאורך כל השבוע – בלי מקלחת ועם החלפת בגדים מועטה – אבל זה כמובן נפתר אחרי שבוע כשחזרנו למלון המפנק, החמים והנעים בדרג'לינג... ושלחנו את כל הבגדים, המעילים והפליזים לכביסה. אומנם לא חזר עם ריח של בית, אבל לפחות גם ריח של מדורה כבר לא היה בהם...

בדרג'לינג המתוקה עשינו עוד דברים שתיירים עושים – היינו בגן החיות המקומי שהיה חמוד, במוזיאון על תולדות טיפוס ההרים שענה לילדים על כל מיני שאלות אבל בעיקר נתן להם חומר למחשבה והציף שאלות ורעיונות לגבי טיפוס הרים ואתגרים שאולי יום אחד הם יקחו על עצמם, היינו ברכבל מעל שדות התה המפורסמים של האיזור (שלמרות החששות שלנו החזיק אותנו לאורך כל הדרך), נסענו ברכבת קטנטנה, ראינו מקדשים ואכלנו אוכל ממש טוב – ארוחות בוקר מערביות ומפנקות, וארוחות ערב ברחוב (מול האורוות של הסוסים) שהיה טעים מאד...

וגם, ראינו חנות ספרים ענקית, והילדים שממש מאסו בספר היחיד שהבאנו להם מהארץ, ממש הזילו ריר על ספרי הילדים, התקווה למצוא ספר בעברית נגוזה מיד, אבל למראה קפטן תחתונים מספר 9 תם לא נשאר אדיש... מסתבר שהוא קרא עד מספר 8 לפני 3 שנים... והתעקש לקנות את ספרים 9  ו-10 באנגלית. אני, סקפטית שכמותי, כמובן היססתי, אבל טל קנה בהתלהבות, ואכן בינתיים 9 ו-10 נקראו, וברגעים אלו ממש תם עומד לסיים את 11 (מאז גם 11 ו-12 נרכשו). בכלל רמת האנגלית של הילדים קפצה מאד והם לא מהססים לקשקש עם זרים, וככה כל יום לומדים עוד קצת...  

לא לגמרי קשור, אבל, כולם שואלים כל הזמן על ההום סקולינג שלנו... איך הולך וכאלה... אז מסתבר שזה באמת לא נורא מסובך. בכל פעם שיש כמה שעות פנויות (לפעמים כמה ימים רצוף ולפעמים שבוע שלם לא לומדים בכלל), שולפים חוברת – כרגע רק חשבון ועברית (בינתיים אנגלית לומדים מהסביבה ותם גם מקריאה), מחפשים לוקיישן נחמד, בדרך כלל איזו מסעדה חמודה עם נוף, או מרפסת של מלון, ולפעמים גם ברכבת - ויושבים ועושים חוברות... הבונוס שהובטח – שכל מי שיסיים חוברת יוכל לבחור מסעדה - עובד, ומהרגע שהמגיעים למחצית החוברת הילדים מוכנים לעשות מאמץ, כדי לבחור מסעדה כלבבם. רון כבר סיים 3 מתוך 7 חוברות מתמטיקה ו-1 מתוך 3 עברית. תם סיים 2 מתוך 4 מתמטיקה, ונמצא בשליש חוברת העברית...

בערב לפני שעזבנו את דרג'לינג חגגו בעיר את הדיוואלי, חג שיש לו מנהגים רבים ומשונים. הבולט ביותר הוא שכל ילדי וגברי העיר מצטיידים ב"נפצים" וזיקוקי דינור, לא הפשוטים שהיו אצלנו פעם בפורים, אלא ממש מסוכנים... וכעל העיר מלאה קולות נפץ ותאורות קופצות מכל הכיוונים ויש ממש רעש של מלחמה...אבל כולם שמחים ומאושרים וכל העיר מוארת... אחרי הליכה וריצה בין כל אלו כדי לא להיפגע, הגענו לבית של המדריך שהדריך אותנו בסיקים (על סיקים בפוסט הבא), שאמא שלו הזמינה אותנו לארוחת חג מסורתית ושם גם ראינו את המנהגים היותר רגועים של החג, היה ממש מיוחד וכיף.