צ'יטוואן

כשחזרנו לפוקרה מהטרק, היינו צריכים קצת להתארגן על עצמנו, לשלוח בגדים לכביסה, לקרוא, ללמוד קצת.... ותם וטל מאד רצו לעשות רפטינג קצר (רצו ארוך, אבל מכיון שרון ואורי לא יכלו להצטרף מפאת גילם - התפשרנו על קצר).

תם וטל חזרו מהרפטינג נלהבים (רפיד 3), טיילנו קצת בצד הצפוני של פוקרה, שקודם לא ממש הספקנו לחקור. הילדים למדו קצת, והכנסנו "חוק" חדש לחוקי הטיול שלנו, כל מי שגומר חוברת לימודים, ובכך מביא לזריקתה (פחות 300 גרם בערך), רשאי לבחור את המסעדה בערב שלמחרת. מיד ברגע שהחוק נכנס, אורי סיים חוברת אחת, אבל בינתיים הוא כל כך מתרגש מהעובדה הזו, שהוא לא מצליח לבחור מסעדה.

קנינו כרטיסים לאוטובס לצ'יטוואן ליומיים שלאר מכן, והחלטנו לעשות את הדברים לאט יחסית, ולא לקנות את חבילות של היומיים "הכל כלול" שמציעות הסוכניות השונות.

הכפר סאורהה, שנמצא על גבול שמורת צ'יטוואן, התגלה ככפר חמוד, עם שקיעות יפות על שפת הנהר (וגם יש שם תנינים, אז אסור להכנס למים בשקיעה), יש "טקס" רחצת פילים כל בוקר בנהר, כשהפילים באיזור התנינים בורחים ואז אפשר לראות את הפילים ולהתרחץ איתם וגם סתם להכנס לנהר.. הילדים בהחלט ניצלו את כל האפשרויות...

יש כל מיני צורות לחקור את הג'ונגל – בדקנו את כולן... היינו בספארי על גב פילים, היינו בספארי רכוב (ג'יפ), שטנו בג'ונגל בקאנו, ורכבנו בחלקים שמותר על אופניים (כן, בלי קסדות, ואורי לא ממש ישב על כסא שמיועד לכך אלא על כרית שקשרו לסבל של האופניים של טל... כבר סיכמנו שלא נקבל את פרס הצטיינות מ"בטרם" בסוף הטיול...).

ראינו המון פילים, תנינים, קרנפים (ראינו גם תינוק קרנף עם האמא שלו), קופים, איילות וצבאים, מיליון סוגים של ציפורים. זה לא הספארי של דרום אפריקה, ממש לא, אבל בהחלט ספארי מלהיב, מגניב ומהנה מאד.

ביקרנו בבית גידול של פילים, בבית גידול של תנינים, וגם במוזיאון הזוי (לטעמי) ומגניב (בעיני הילדים) שבו הוצגו כל מיני חיות שנמצאו בג'ונגל, רובן בפורמלין... היה לנו גם זמן להתארגן, וללמוד
(ברקע שקיעה מדהימה) ורון סיים חוברת מתמטיקה ראשונה (פחות 300 גרם נוספים!).

באחת המסעדות ברחוב הראשי מצאנו את המומו הטוב בנפאל (מומו – כופתאת בצק עם ירקות / עוף / בשר, מאודה או מטוגנת), והפכנו אותה למסעדה הקבועה שלנו, את רוב הארוחות אכלנו שם. מה שמדהים וכיף שאין שום דבר מוכן קודם. מיד אחרי שהם לוקחים הזמנה, הם הולכים לסופר הקרוב לקנות את המצרכים... בכל מוכן במקום. טרי וטעים, אבל לוקח די הרבה זמן, כך שפחות מתאים לממהרים (אנחנו לא ממהרים), slow food  באקסטרים...

את יום ההולדת שלי חגגנו בברכות וארוחה במסעדה הכי יוקרתית ויקרה באיזור (כ-50$ לארוחה משפחתית מלאה), שגם סיפקה לכולם את מנת הבשר הנדרשת לפני הכניסה מחר להודו...

אנחנו מסכמים 3 שבועות מדהימים, מלאי חווייות בנפאל. היו עוד כמה דברים שרצינו לעשות בדרך, אבל בגלל משבר הדלק והגז, התחבורה פחות זמינה, אנחנו גם מתחילים לראות איך המשבר הזה משפיע על המחייה של תושבי נפאל, חלק מהמסעדות לא מספקות חצי מהתפריט כי אין להן גז, אין תמיד מים חמים כי אין גז – אנחנו חוששים גם שהמצב פה יחמיר אז החלטנו לנסוע כבר להודו, ולוותר על הכפרים הקטנים שבדרך. היום עולים על אוטובוס לילה לכיוון הגבול עם הודו, ומקווים לעבור מחר בבוקר את הגבול בפשטות (יש שמועות על מהומות ליד הגבול, אבל אותן שמועות אומרות שאין כל פגיעה בתיירים).

עלויות –

מלון - $5 ללילה

אוכל – כ $10 לארוחה משביעה לכל המשפחה

כל האטרקציות – 200$ לכולם, כולל מדריך נהדר, דובר אנגלית סבירה, שליווה אותנו 3 חצאי ימים ($40)

טרק - הפון היל

עוד בארץ, היה לנו ברור שאם נמצאים בנפאל, ובעונה הטובה, של הטיולים.. חיייבים לעשות טרק. את הבירורים התחלנו כבר בקטמנדו, וכבר שם הסוכנויות השונות הורידו אותנו מהכוונה לעשות את האנאפורנה, וייעצו לנו בחום לעשות את ה"פון היל". שנחשב לטרק שבו ההליכה קשה יחסית, עם המון ירידות ועליות, אבל קצר – 5 ימי הליכה לא ארוכים, ולא מגיעים לגובה של האנאפורנה, מה שמקל על הנשימה ועל עניין הקור.

אחרי התלבטויות, לקחנו פורטר (סבל) אחד. וטל אמר שאם אורי (בן 5 עוד מעט) יתקשה, הוא ייקח את התיק והפורטר את אורי... לכן היה צריך לקחת את כל הציוד בתיק אחד, שמשקלו עד 20 קילו (... יצאנו מהארץ עם 60 קילו, ש-13 מהם זה חוברות של בית ספר של הבנים), ולכן שוב היה צריך לקבל החלטות לגבי מה לוקחים – מגבות (כי הגסט האוס על ההרים לא תמיד מספקים), ציפות (לישון בתוכן – והתבררו בהמשך כפריט חובה בהרים, כי יש מקומות שממש מגעיל לישון במצעים הקיימים), ביגוד חם (בערב מתחיל להתקרר - פליז, חולצה טרמית, גטקעס, כובע. מעיל גשם), בגדים להליכה, ערכת תרופות בסיסית (סגולה שלא נזדקק), מעט כלי רחצה. וטאקי. והמון צ'ופרים (צ'יפס, עוגיות, פירות יבשים – כי על ההר הכל יקר נורא). מרוב לחץ שלא נעבור את ה-20 קילו, ומהלחץ של טל שהוא יצטרך לסחוב אם אורי יתקשה... הגענו לפחות מ-15 קילו.

היה לנו חשוב שהפורטר שלנו יידע אנגלית, ויהיה גם מעין מדריך, ילך איתנו ולא רק יחכה לנו עם התיק בסוף היום. בשיחת ההיכרות, ביום שלפני היציאה הפורטר שלנו, נראה לנו קצת שתקן, והיתה לנו תחושה שיש לו קצת ריח של בירה, מה שקצת הפחיד אותנו.

על מנת להגיע לתחילת המסלול, היינו צריכים לקחת מונית ומשם אוטובוס. כשהגענו לתחנת האוטובוס, האוטובוס היה מלא, ונאמר לנו שבגלל משבר הדלק, לא בטוח שיהיו אוטובוסים נוספים... בל, הפורטר שלנו. העלה בעדינות את האופציה לנסוע על גג האוטובוס, הילדים וטל שמחו על ההצעה, ועד שאני הספקתי לומר שלא יקרה... כולם כבר היו על הגג. אחר כך גם אני. זו היתה אחת הנסיעות הכי מפחידות שעברתי, ואחת מאלו שהילדים לעולן לא ישכחו (כמובן שהם נהנו מאד)...

היו לנו 5 ימי הליכה, בין 4 ל-6 שעות. בנופים מטריפים, של הרים מושלגים, נהרות, מפלים, שדות אורז אינסופיים, ג'ונגלים – היה קסום. ביקרנו בכפרים קטנים שמכבסים את בגדיהם וגם מתקלחים במי הנהר, מגדלים את הירקות שלהם, חיים עם התרנגולות והפרות יחד...

השיא היה בבוקר היום הרביעי, שבו קמנו ב-4 לפנות בוקר, בלילה חשוך וקפוא, בלי ירח, עם מיליון כוכבים, ופנסים כדי לראות את הדרך – וטיפסנו לפון היל, שנמצא בוגבה 3,210 מטר. שם צפינו בזריחה שהאירה את ההרים המושלגים משסביב לפון היל.

הסיום של הטרק, היה בכפר קטן טטופני (בנפאלית מים חמים), שבו יש מעיינות חמים, מאד חמים, ואכן – אחרי 5 ימי הליכה זכינו סופסוף באמבטיה חמה.

תוך כדי הטרק, בל, הפורטר שלנו, התגלה כאיש מקסים אכפתי ומועיל. הילדים, ובעיקר אורי, ישר התחברו אליו. אורי נתן לו יד כמעט כל הדרך (מידי פעם התגעגע לאמא או אבא), הם הלכו בראש, מה שאפשר לכל השאר ליהנות מהדרך... וטל לא נדרש לבדוק אם הגב שלו יעמוד בסחיבה של 15 קילו. בכל מקום שהגענו עזר לנו להתמקם, דאג להדליק את האח שבחדר האוכל, והכל ברוח טובה. כשרצה לשתות כוסית באחד הערבים, שהיה חג, ביקש מאיתנו "רשות".

הילדים היו נפלאים, הלכו מדהים, שיחקו הרבה טאקי, כי שעות ההליכה לא היו רבות - בדיעבר חשבנו שיכולנו ללכת על טרק יותר קשה, מצד שני, צריך להשאיר להם משהו לעשות לבד....

עלויות – פורטר, דובר אנגלית – 1000 רופי ליום (10$)

לינה על ההר – 5$, ארוחת בוקר – 1500 רופי, צהריים וערב – 2000 רופי כ"א, בחלק מהמקומות הסכימו ל"דיל הישראלי" שבו משלמים רק על הארוחות.

אישורים לטרק למבוגר (מעל גיל 10, אז תם משלם) – 33 דולר לאחד

סה"כ – 500$ ל-6 ימים (היום השישי היה נסיעות חזרה) למשפחה (אגב, בסוכניות הציעו לנו לארגן לנו את הטרק הזה בעלות של 65$ ליום לאדם...

לטובת ההורים של החברים של תם ורון שקוראים (וגם אחרים שמתעניינים לראות איך הדברים נראים מנקודת מבט של ילד בן 10.5 ו-8.5)... גם תם ורון כותבים בלוג משלהם, הילדים ישמחו אם תפנו את החברים שלהם ומאד ישמחו לקבל מיילים ותגובות בתוך הבלוג. הבלוגים לא מעודכנים, ועדיין בלי תמונות. עובדים על זה...

הבלוג של תם - http://tomtomdagan.blogspot.com/
הבלוג של רון - http://ronrondagan.blogspot.com/

המסע מתחיל (נפאל)

יצאנו מהארץ לפני שבוע, מרגיש שהכל בוער מסביב וזה זמן טוב לברוח קצת מכל הבלאגן, נקווה שעד שנחזור ישכנו השקט והשלווה במחזותינו, אולי אפילו יהיה שלום...? הלואי.

אחרי שבמשך שבוע רצנו בין ארוחות חג, ובין לבין ארזנו, סיימנו את האריזות ממש ביום של הטיסה. זה היה די סיוט. לא להאמין כמה חפצים / בגדים / קרמים יש לנו... אבל בסוף, זה נגמר - הכל נכנס לארגזים וגם התיקים שאיתם יצאנו לדרך היו מוכנים.

כמה שעות לפני הטיסה, הסרנו בשמחה את השלט ששמנו על הבית לפני שבוע. זה קרה 2 דקות אחרי שיצאה מפה משפחה ממש נחמדה ששכרה את הבית לחודשים הקרובים. אז בינתיים הפינה הזו סגורה.... קצת מפתיע, אבל מכל השיטות המתוחכמות.. השלט הוא שעשה את העבודה.

היעד הראשוני היה קטמנדו, נפאל, אבל הטיסה שלנו הגיעה רק למובאי, ולכן מבעוד מועד הזמנו טיסת המשך ליום שאחרי שתיקח אותנו עד לנפאל, את הלילה הקצר העברנו במלון במומבאי.
הטיסה מת"א למומבאי, היתה בסדר גמור. הילדים קצת התרגשו מהטיסה עצמה, מהיציאה למסע. החברים של הגדולים כתבו להם ברכות לטיסה שהיו מאד יפות ומרגשות, וגם העבירו איזה חצי שעה במטוס. תודה למורות שארגנו ולחברים של תם ורון שטרחו והכינו!!
הנסיעה במונית למלון וחזרה לשדה התעופה מוקדם בבוקר שאחרי, איפשרה לנו לתת מבט זריז על האינטנסיביות של העיר, שלא לומר על הריחות שלה. אם לא הבנו קודם, עכשיו כבר כולנו יודעים בבירור על מה מדברים כשאומרים "ריח של הודו"...


טיסות ההמשך היו סבירות, מה שהיה באמת יוצא דופן זו הנחיתה בנפאל, אחרי ביקרות הדרכונים והוצאת הויזה, נכנסנו לאולם המזוודות שהיה חנוק וצפוף, ולא ניתן למצוא את הידיים והרגליים... אבל מצאנו את המזוודות וברחנו מהאולם כל עוד נפשנו בנו.
אז הבנו, שיש משבר דלק בנפאל. הרקע, לפי מה שהבנו פה מהמקומיים - היו בחירות בהן נבחר מישהו חדש נפאלי שאינו אוהד של ההינדים. אז הודו קצת מפגינה שרירים, וסגרה את מעבר הגבול שלה לדלק. מה שמצמצם את היצע הדלק בנפאל, וגורם לעליית מחירים. מה שנותן לכל נותני השירותים עוד סיבה לייקר את השירותים לתיירים... מה שמאד מוזר זה, שכבר כמה ימים כולם אומרים שהמשבר לקראת סיום, ומצד שני, כל הנסיעות נורא יקרות "בגלל המשבר...".
אחרי יומיים במלון בקטמנדו, שבו ישנו בשני חדרים.. הבנו שזה לא עובד. זה גורם לנו כל הזמן להתרוצץ בין שני החדרים, כי הציוד מחולק בתיקים, זה לא נוח כי צריך להעיר את יושבי החדר השני רק בשביל לבדוק אם התעוררו... וזה גם סתם יקר. אז עברנו לחדר אחד גדול, יותר נוח ויותר זול...
הטיול ברחובות התאמל בקטמנדו, סחרר את הילדים, מיד כל אחד גילה איזה 10 דברים שהוא חייב לקנות. זו היתה הזדמנות מצוינת להסביר לילדים שיש איזורים של תיירים שקונים את הדברים הכאילו אותנטיים של המקומיים, זו היתה הזדמנות לתת להם לבחור דבר אחד, ולתת להם לנהל משא ומתן לגבי המחירים, עם נפאלי עם רמת אנגלית דומה לשלהם.... בקיצור - כל אחד קנה שרשרת תפילה ותם קנה גם מקל תפילה ממש בזול, כי המוכר התלהב מזה שהוא מנהל איתו מו"מ... ועכשיו אנחנו צריכים להוסיף גם את זה לתיקים הכבדים ממילא...
אותי סחרר זיהום האויר שבעיר, מיד התחיל הגרון לצרוב - יש פה זיהום מכל כלי התחבורה (וזה עוד בזמן שיש מעט כלי רכב שנוסעים בגלל משבר הדלק), ומכל המקדשים שנמצאים בכל פינה (בכל מקדש שורפים משהו - גופות למשל במקדש שליד הנהר, וסתם קטורת במקדים הקטנים).
קאמנדו מאד אינטנסיבית, אבל מקסימה. מבריאה לאט לאט מרעידת האדמה שפקדה אותה לפני חצי שנה. רובע התיירים משוקם לחלוטין, אתרי הקדושה שנפגעו עדיין בבניה מחודשת. טיילנו בכל המאסט-סי בעיר (מקדש הקופים, הכיכר המרכזית, גן החלומות, ואפילו בפאטאן שנמצאת חצי שעת נסיעה), ראינו מיליון מקדשים (אולי יותר), מאות קופים (בעיני הילדים זה חמוד - אני רואה ישר פוטנציאל לכלבת), נשמנו את כל הג'יפה, חזינו בטקס שריפת גופה ליד הנהר (מריח כמו ברביקיו ומעשן כמו קטר ישן), הלכנו המון ברגל, נסענו בטוקטוק אופניים, טוקטוק חשמלי (לכל הטוקטוקים יש 3 גלגלים), נסענו במייקרוואן מקומי... והחלטנו שספגנו מספיק תרבות ורוחניות וגם מספיק פיח, הספיק לנו מקטמנדו, ונוסעים לפוקרה.

בגלל משבר הדלק, היה קצת יותר קשה להשיג כרטיסים לאוטובוס תיירים סביר, וגם קצת יותר יקר אבל הצלחנו... ואחרי 8 שעות נסיעה (שמתוכן שעתיים עצירות לאוכל) עם נוף מהמם של נהר התריסולי... הגענו לפוקרה.
אגב אוכל - מצאנו את האוכל הנפאלי די טעים. חריף אבל טעים. אנחנו מנסים כמעט כל מאכל שמציעים הרוכלים ברחוב ויש לידו מקומיים... והילדים גם מנסים. רוב האוכל הוא צמחוני מה שמקל עלינו (בעיקר עלי) לנסות הכל. אנחנו מתרגלים לחריפות וגם הילדים. לפעמים בסוף היום אנחנו מגלים שהילדים עדיין רעבים כי הטעימות מהדברים החריפים לא השביעו.. אז הולכים לאכול באחת המסעדות של התיירים (מצאנו 2 שכבר די התבייתנו עליהן, שתיהן ישראליות וטעימות).
הילדים קוראים המון, אז התחלנו לחפש ישראלים לנסות להחליף ספרים... אבל באופן מפתיע, קשה למצוא.. בכלל, אין כמעט תיירים. כנראה בגלל רעידת האדמה שהיתה פה לפני חצי שנה התיירים עוד לא חזרו, למרות שאנחנו עכשיו בשיא העונה....

פוקרה עיר יותר רגועה מקטמנדו. ביום הראשון בפוקרה התפצלנו - החולים (לא ברור אם זה בגלל זיהום האויר, או שפעת קלה) - תם ולי - נשארו בעיר ונחו, האחרים חצו את האגם בסירה, טיפסו אל פגודת השלום וירדו ממנה, ביקרו במפלים שבדרך ועשו חיים. הם אספו את המבריאים מאחת הזולות שליד הנהר, שניה אחרי שתפס אותם גשם ממש חזק (מזל שאנחנו סוחבים איתנו את מעילי הגשם לכל מקום). אנחנו מתכוונים לצאת בעוד יומיים לטרק, נקווה שמזג האויר יאיר לנו פנים והגשם, אם יהיה, יופיע רק בלילות אחרי שנתפוס מחסה...

קצת מחירים (לטובת מטיילים אחרים)-
ויזה למבוגר (מעל גיל 10) - 40$ ל-30 ימים
חדר ל-5 (שמיועד ל-3 או 4 בדרך כלל) - שילמנו 12$ בקטמנדו, 8$ בפוקרה (במלון יותר טוב)
ארוחת צהריים במסעדה של מקומיים - 5$ לכולם, במסעדה של תיירים - פי 3-4 לפחות
לאוטובוס תיירים מקטמנדו לפוקרה - 8$ למושב במקום 6 (בגלל המשבר)
כניסה לאתרים - רק תיירים מבוגרים משלמים (לפחות בקטמנדו) - בין 1$ ל-10$ לאדם, תלוי באתר
אישור ומיסים ליציאה לטרק "פון היל" - 32$ למבוגר (מעל גיל 10)