#דגנים_במרוקוקצת עלינו - משפחה עם 3 מתבגרים, ואנחנו אוהבים לעשות דברים קצת אחרת.מסלול קצת אחר, לנהוג לבד, חוויות קצת אחרות. אוהבים לזוז הרבה, ולראות הרבה, פחות סגנון של בטן-גב. לא לכולם זה מתאים.
אנחנו לא שומרי שבת, ולא שומרי כשרות, ומאד אוהבים להתנסות באוכל מקומי. פחות מחפשים קברי צדיקים.
האימהות שלנו עלו בשנות ה-50ֶ ממרוקו, אז יש לנו עוד קצת עניין מוסף במדינה הזו, ולכן לקחנו את הכתובות של הבתים של האימהות שלנו, שעלו בשנות ה-50 לישראל (במרקש ובקזבלנקה) מתוך תקווה שנצליח למצוא אותם.
את השפה אנחנו לא ממש יודעים, ערבית - קצת מבית ספר, ערבית מרוקאית -רסיסים שנקלטו במוח, צרפתית - כלום.
לרוב אנחנו מעדיפים להיות לבד בלי מדריך קבוע, ולקחת מדריכים לוקליים כשמתחשק לנו (או כשמישהו ״מתלבש עלינו״ בצורה נחמדה וזה נעים לנו…).
הנהג שלנו (טל) לא נרתע מלנהוג, ומעדיף לבחור את הדרכים היפות. וככה אנחנו גם לבד עם עצמנו, רק המשפחה הגרעינית שלנו, לא תלויים באף אחד ולא צריכים לקחת בחשבון את הצרכים והרצונות של אנשים אחרים (חוץ משלנו...)
מוזמנים לקרוא את הסיפור שלנו בבלוג. בפרק של מרוקו.
כתבתי קצת על ההתנהלות (רכב, אינטרנט, כסף).
ועל המסלול שהוא גם שונה: בלי שפשוואן ובלי מרזוגה - שנראו מדהימות אבל לא היה לנו מספיק זמן בשבילן, אבל עם דחלה שבסהרה המערבית - שמאד התחשק לנו לבקר בה.
*רכב*שכרנו רכב 4X4 עם 7 מקומות, כדי שנשב בצורה מרווחת כאשר המזוודות מאחורה (טויוטה פרדו).
נסענו לפי הווייז, בעצת מקומיים, אבל כשהרגיש לנו משהו לא ברור פתחנו גם גוגל מפס לבדיקה.
הכבישים בסך הכל ברורים. לא חייבים 4 על 4, אבל זה יותר נוח ומהיר ופחות מטלטל בכבישים שלא
לגמרי סלולים. החיסרון היחיד ברכב הזה הוא שאנחנו נתפסים כמאד עשירים (אבל זה לא רק בגלל הרכב, אלא גם בגלל שאנחנו תיירים).
אספנו את הרכב בשדה התעופה בקזבלנקה.
ניסו לתת לנו רכב אחר קטן יותר, הסברנו להם שהם כנראה טועים, ותוך דקה מצאו את הרכב שבאמת הזמנו (חדש וחתיך).
ראינו בכמה מקומות ב-150 דולר ליום, אבל בסוף עלה לנו 120 דולר ליום (דרך סוכנות שהשכירה לנו בחברת דולר), ל-10 ימים. ועוד 120 דולר תוספת על זה שנחזיר את הרכב באגדיר במקום בקזבלנקה.
הדלק במחיר סביר (ליטר סולר בסביבות 4-5 שקלים), ואנחנו גומעים מרחקים יחסית ארוכים. ההוצאה על הדלק הגיעה ל-400 דולר.
נסענו בעיקר בכבישים בינעירוניים, וקצת בפז, ובערים בדרך, המרוקאים בסך הכל נוהגים סבבה. בוודאי לא יותר פרועים מהישראלים. מאד מקפידים על נסיע לפי השילוט של המהירות, ויש הרבה שוטרים
בדרכים. שמידי פעם עוצרים ומתעניינים לאן פנינו ושולחים אותנו לדרכנו בברכת נסיעה טובה. הצלחנו גם לחטוף דוח (מוצדק..) כשעקפנו במקום שיש פס הפרדה לבן, וגם אז השוטר היה חביב ונעים.
חניה יש בהרבה מקומות, בדרך כלל 10-20 דירהם ליום (חניה רגילה על המדרכה, תשלום למקומיים כדי שהרכב לא "יינזק")
*כסף*
את ההוצאות הגדולות: השכרת רכב, מלונות ומסעדות יקרות שילמנו בכרטיס האשראי (את הרוב בוקינג כבר גבה מראש..). את כל השאר שילמנו בדירהם במזומן (אפילו בתחנת הדלק לא קיבלו אשראי), ומידי פעם בדולרים.החלפנו דולרים בשדה התעופה - שער ממש דפוק, אבל נתן לנו את האפשרות להתחיל את הטיול עם
כסף מקומי בכיס. בהמשך נכנסנו לבנק והחלפנו בשער טוב יותר משדה התעופה. היה סניף בנק אחד שלא הסכים לקבל דולרים מלפני שנת 2007, אבל את אותם שטרות ממש הצלחנו להחליף בסניף אחר. היה מקום אחד שהעדיף לקבל תשלום ביורו, אבל לא היה לנו, ולכן הוא נאות בסוף לקבל דולרים.
*אינטרנט*
החבילות מהארץ היו באיכות משתנה (של רמי לוי/פלאפון עבדה מעולה; החבילה של פרטנר הייתה על
הפנים).
סים מקומי שקנינו לילדים: 20 דירהם לסים, ובנוסף 10 לכל ג׳יגה.
וויפיי- במלונות באיכות משתנה.
*המרוקאים*
אנשים מאד חמים ומאד נעימים, תמיד כששמעו שאנחנו מישראל האירו פנים והיו נחמדים וסיפרו שהם אוהבים יהודים, ושבעבר היו להם שכנים יהודים שמאד אהבו וכיום יש להם חברים מישראל. הם גם די פיזיים, מידי פעם נוגעים (לא בצורה גסה), אבל לפעמים בדרך שקצת לא מכבדת את המרחב האישי. את הילדים זה קצת הרתיע לפעמים.
מעבר לזה שאנחנו נתפסי בעיניהם כתיירים מאד עשירים, אנחנו נתפסים בעיני רבים כמקור להכנסה, מה שבסך הכל הגיוני ולגיטימי, אבל רבים מהם היו נודניקים במקרה הטוב. ממש התעקשו לתת לנו שירות וסירבו להבין כשאמרנו "לא". וחלק גם ממש ניסו לרמות או רימו אותנו.
*מלונות*
ניסינו בדך כלל לישון בריאדים, אלא אם אלו לא היו בנמצא. הזמנו את כולם מראש בבוקינג. הריאדים מהממים (מוזמנים להסתכל בפרק 8 של "להמציא את אנה" בנטפליקס כדי להבין כמה הם יפים). אבל גם שם וגם במלונות יקרים אחרים עם הציונים היותר גבוהים, רמת התחזוקה והניקיון לא בסטנדרט המערבי, וזה קצת מבאס (חלק מאנשי המשפחה..).
*אוכל*
אנחנו מסוג האנשים שמאד אוהבים לאכול ברחוב, ובדרך כלל הקיבות שלנו בסדר עם זה, וגם במרוקו זה עבד לנו טוב.
האוכל ברחוב טעים וזול מאד. בכל מקום שישנו נכללה גם ארוחת הבוקר, עם מיץ תפוזים טרי, מאפים וסוגי לחם ומטוגנים רבים, עם מטבלים ועם חביתות. וכמובן קפה ותה. בדרך כלל בלי ירקות..
בכל מקום שישנו גם ניתן היה לאכול ארוחת ערב, במחירי תיירים: את אותו הטאג'ין שאכלנו קודם ברחוב ב-25 דירהם ובקבוק מים ב-6 דירהם, מצאנו במלונות במחיר פי 4.
הקוסקוס תמיד מצוין, המרקים (בעיקר חרירה) מעולים, הטג'ינים (ירקות בלבד / עם עוף / עם טלה / עם דג) טעימים, גם העוף והבשר שמבושלים בלימון עם זיתים היו לא פחות מוצלחים ובתנאי שהוספנו לכולם מלח! משום מה החבר'ה לא ממליחים...
השיפודים תמיד עשויים היטב, הזיתים מצוינים, האריסה מעולה וקצת חריפה, הריבות טובות. הדגים מצוינים. בקיצור, בסך הכל כיף למרות שאחרי כמה ימים כבר הרגשנו שהאוכל די חוזר על עצמו. וכמעט לא ראינו את כל הסלטים שבעיני הם חלק משמעותי במטבח המרוקאי.
*קניות*
אנחנו בבסיסנו לא קניינים גדולים. וכבר מספיק מנוסים לדעת שהדברים שנראים מצוין בשווקים הם בדרך כלל באיכות נמוכה וכל היופי הזה בסוף מוצא את דרכו למחסן. קנינו ממש קצת - כמה כלי חרס בפז (חייבים, הכל כל כך יפה!), כמה כוסות תה מזכוכית (שבטח ייצרו בסין...) הילדים הגדולים קנו שרוול אחד וחולצה אחת, לי קנתה כפתן לסיני ועוד כמה קשקושים (סכין לאורי וכדומה), וזהו.
*יום 1*
טיסה ישירה מתל אביב לקזבלנקה. טיסה ברויאל איר מרוק, שנדחתה בשעתיים בהודעה של חודש מראש, והמראה שהתעכבה בלי התראה בעוד כשעה וקצת שיבשה לנו את התכנון לעצור ברבאט ביום הראשון. כשהגענו לקזבלנקה, אספנו את הרכב ונסענו ישירות לפס. הגענו ממש מורעבים, לפני החושך, לריאד יפהפה. בשארית כוחותינו אכלנו בריאד (לא זול, אבל היה טעים!) וצנחנו לשינת יופי. Riad Allassala ages - בסך הכל מומלץ.*יום 2*קמנו לבוקר מקסים בריאד שלנו שהיה מהאגדות, ועכשיו באור היום הייתה לנו היכולת להעריך את היופי. ארוחת הבוקר הייתה ממש טעימה ועשירה, שתיה חמה, מיץ תפוזים
שנסחט רגע קודם, מלא סוגי לחם, מטבלים שונים, מיליון סוגי זיתים - והכל יפה יפה יפה . זה היה גם
הרגע שהבנו שצריך לארוחות בוקר הבאות להצטייד בקצת ירקות (:
את היום הקדשנו לפס. בערב הקודם ניסינו ליצור קשר עם מדריך שהומלץ באחד הפורומים.
הוא לא היה פנוי וחיבר אותנו עם מדריך אחר שהיה בינוני וקצת מעייף, ולכן לא ממליצה.בפס יש עיר עתיקה, עיר עתיקה עתיקה (שם היה הריאד שלנו), ועיר חדשה.
שם נמצאים גם כל בעלי המלאכה - כדרים (שעושים כלים מדהימים), אנשי נחושת, צובעי בדים, אנשי עור ועוד ועוד. ביקרנו אצל כולם וראינו את תהליכי היצור. חוץ ממפעל הכדרות, כולם היו בעיר העתיקה עתיקה.
נסענו קודם לעיר העתיקה, ראינו את הארמון מבחוץ, הסתובבנו באזור היהודי (בית הקברות היה סגור, ביקרנו בבית הכנסת). באזור המוסלמי התחלנו בשיטוט מענג ברחובות ובשווקים. שם גם התחלנו את סיור הטעימות שלנו (:
עם איסוף מדוכנים שונים: לימונדה טעימה ומתוקה, טביט (זה השם? דומה למופלטה),
זיתים מסוגים שונים, במיה מוחמצת (קצת קריספית, יאמי), סרדינים מטוגנים (וואו!)…
בהמשך בדוכן הממתקים קנינו בר בוטנים מסוכרים, וממתק סוכר בצבעים מחרידים (אבל טעים)
אחר כך היינו בתצפית על העיר ובביקור במפעל קרמיקה.
ואז נסענו לעיר העתיקה - עתיקה, כמובן שהמשכנו את סיור הטעימות, לפעמים למורת רוחו של המדריך, תוך כדי ביקור אצל בעלי המלאכה השונים. פה דווקא ההיכרות של המדריך עם העיר באה לידי ביטוי, סיירנו ברחובות ממש צרים (65 סמ), ביקרנו בפנימית לימודים עתיקה (מדרסה), אכלנו מרק פול (קצת משעמם) עם אריסה ותחרות של הילדים מי אוכל יותר חריף
(ומפרק בדרך ערימות של לחם כדי לאזן את החריפות), אחר כך עצרנו בדוכן של שיפודים בפיתה (הילדים אמרו שהיה טעים), ומדוכן אחר הבאנו צ’יפס וסלט טעים של חצילים ופלפלים מעולים.
מפעל העור, ראוי לציון ולו רק בגלל הריח העז (והדוחה), ובגלל הדרך להתמודד איתו - צרור עלי נענע
שמחולק בכניסה ומשיב את היכולת לנשום…
בשלב הזה שחררנו את המדריך, ואז שתינו פאנאצ׳י (שיק על בסיס תפוזים ובננה) ואכלנו כל מיני מאפים טעימים מאד. את הסיור סיימנו בכיכר שליד השער הכחול, לא לפני שישבנו בבית קפה עם תה מתוק וכנאפה
מהדוכן ליד… ובוטנים מסוכרים לדרך חזרה (:
ולא שכחנו לקנות עגבנייה ואבוקדו לארוחת הבוקר של מחר.
הגענו לריאד עייפים, מרוצים ושבעים…
ישבנו על הגג בזמן השקיעה שהאירה ברכות על כל העיר,
לפני שהתפזרנו למקלחות ושינה שתינו תה מתוק מתוק עם עוגיות טעימות.
היה יום כיף וטעים (:
*יום 3*
קמנו מוקדם, ארוחת בוקר מפנקת עם החיזוקים שהכנו יום קודם. יום נסיעה ארוכה: זמן נהיגה נטו של 7 שעות.
דרך מאד יפה, עם נוף מהמם, שלצערנו, בגלל האובך והרוחות לא נהנינו מכל יופייה.
היעד הסופי אגם בן אלווידן. עברנו דרך היער cedre gouraud forest, יער הארזים, שמהווה את המקום שבו יש את אוכלוסיית קופי המקק הכי גדולה בעולם. הם חמודים ומתוקים,
ומתקרבים ממש. עלו לנו על הרכב אפילו, לקול מצהלות הילדים והבהלה שלי (:
עצרנו לטיול קצר במפלים source oum rabia. כבר בחניה התלבש עלינו בחור צעיר, מדריך חמוד, שהראה לנו את הדרך הדי ברורה, וליווה אותנו עד למעלה למפלים.
הנחל כל הדרך עשיר במים, אבל המפלים עצמם בעונה הזו יבשים. אז פשוט טיפסנו עליהם קצת…
בדרך חזרה למטה עברנו דרך מלכודת תיירים במסגרתה שילמנו 5 דירהם לאדם עבור הזכות לרדת לתוך
מערה קטנה בה ראינו את הנביעה של הנחל.
אחרי זה ישבנו על גדת הנחל, ואכלנו ארוחת טג׳ין טעימה וקינחנו בתה מתוק מתוק.
המשכנו למלון המפנק שהזמנו מראש. מלון מאד לא אוטנטי, אבל חדרים ענקיים ויפים ומסעדה מעולה (לא אוכל מרוקאי).
המלון על גדת האגם, עם נוף יפהפה. נהנינו מאד.
בבן אלווידיין Widiane (לא ריאד, מלון) - ציון נמוך בבוקינג שלא משקף נכון את המקום לדעתנו
*יום 4*
עוד יום של נסיעה ארוכה, זמן נהיגה נטו 7.5 שעות.
לקחנו את הבוקר יותר באיזי, נהנינו מארוחת הבוקר השווה שהוגשה על רקע חלונות להר שכולו קקטוסים.
בדרך עצרנו לטיול במפלי אווזוד, גם שם, כבר בחניה, התלבש עלינו בחור צעיר שליווה אותנו לאורך כל
המסלול. המפלים עצמם מאד יפים, מלאי מים והדרך מאד נעימה. עשינו את כל הסיבוב, וחזרנו לרכב.
המשכנו את הנסיעה בדרך מאד מאד יפה (r307) שגם ממנה כנראה יכולנו להנות יותר אם לא היה כזה אובך..
בדרך קנינו קצת פירות ומאפים, כדי להרגיע קצת את הבטן.
הגענו לקראת ערב לקניון דדס. הקניון יפהפה ועצרנו קצת בדרך לתצפיות. הגענו למלון פשוט וחמוד, עם בעל
בית שמאד התאמץ לרצות אותנו. מרוב רעב הזמנו מלא אוכל, שהיה מצוין (שיפודים מצוינים וקוסקוס נפלא) , אבל אכלנו בקושי חצי… עייפים, שבעים ומרוצים פרשנו לשינה.
מלון - מעדיפה לא להמליץ. ולא לציין שם. לא היה מספיק טוב, אבל היו חמודים ממש, וגם עשו לנו כביסה.
*יום 5*
גם ארוחת הבוקר במלון החמוד הייתה ענקית, ועם התוספות של הירקות שלנו היא הייתה מצוינת. היינו שבעים מארוחת הערב (לילה) של אתמול, אז אכלנו ממש מעט, ואת הפיצה הברברית (המגניבה) לא אכלנו במקום
אלא ארזנו להמשך היום, מה שהתגלה במסלול ההליכה כרעיון מצוין.
נסענו לקניון טודרה, שם עשינו חצי יום טיול בקניון. ישנו מסלול מעגלי נחמד ופשוט יחסית (בערך 9 קמ, 600 מטר טיפוס) שעולה מעל לקניון. האובך ירד סופסוף והראות הייתה טובה. הטיול בקניון היה כיף (העלייה קצת קשה) וממש יפה. באמצע הטיול בשום מקום, פגשנו במאהל משפחה של ברברים נוודים שכיבדו אותנו בתה, והילדים שהיו ממש חמודים מאד
התלהבו מתמונות הסלפי שנתנו להם לעשות בטלפון (אנחנו לא הראשונים שנתנו להם כנראה…).
כשסיימנו את הטיול, חזרנו לקניון והילדים עשו קצת טיפוס סלעים בכניסה לקניון, שהיה כיף.
בדרך חזרה למלון נכנסנו לאחת הקסבות של בתי הבוץ, שנראות כאילו נלקחו מתוך סרט מדע בדיוני, והלכנו
לאיבוד בבוסתן עם עצי הפרי שעוטפים את הקסבה, הבוסתן על כל עצי הפרי שבו: רימונים, תאנים, תמרים, שקדים ועוד, ועל תעלות ההשקיה הפסטורליות שמתחתרות בתוכו, נראה כמו גן עדן אבוד.
סיימנו את היום בארוחה במסעדה שצופה על הסלעים האדירים של קניון דדס וחזרנו למלון לסיבוב נוסף של תה טעים ועוגיות.
*יום 6*
יצאנו מוקדם בבוקר ליום עמוס נוסף. נסיעה ארוכה הביאה אותנו לווארזאזאת, ההוליווד של מרוקו. מסתבר שמרוקו חביבה מאד על המון יוצרים של סרטים כמו המומיה, גלדיאטור, אסטריקס ועוד המון ששכחתי. השילוב של מדינה עם כמעט כל סוגי הנופים (הרים מושלגים, יערות, קופים, מדבריות, חופים) וכח אדם זול, הביא ליצירת תשתית של פיזית (אולפנים) ואנושית ליצירת סרטים מה שמביא הרבה הפקות לצלם במרוקו. בווארזאזאת יושבים כמה אולפנים, ואנחנו ביקרנו במפורסם ביותר - אולפני אטלס. הסיור היה חמוד, ואפילו ראינו דגם של ירושלים כפי שהופיעה בסרט של סקורסזה.
משם המשכנו לאית בן הדו, שהיא קסבת בתי בוץ שנראית כאילו יצאה מסרט פנטזיה, מה שמתברר אחר כך כנכון, גם שם צולמו אינספור סרטים, כולל משחקי הכס (העיר הצהובה של אדוני העבדים - יונקאי). הביקור היה קצר ונחמד עם נוף מעניין מפסגת התל.
משם המשכנו צפונה בדרך יפהפיה לאורך נהר האוונילה, שמרוצפת בנאות מדבר חבויים וקסבות נטושות, עד שהגענו לטלואט, שהייתה במשך תקופה קצרה בירתם של ילדיו הממזרים של מלך מרוקאי מהפילגש האתיופית שלו. הארמון יפהפה ושמור לא רע. משם המשכנו למרקש בדרך יפה שעוברת דרך פאס של טיזי 'נצ'יקה, הדרך יפה, ואפילו עצרנו באחד הדוכנים שעל הדרך לטאג'ין זול וטעים. הגענו בערב לבלגאן של מרקש, אם החבר'ה הטובים שהתעקשו "לעזור" והתעקשו לא פחות לקבל אחר כך תשלום. נכנסנו לריאד היפה שלנו ומיד יצאנו לסיבוב בג'מע אל פנה, שנראה עמוס ומהפנט בערב. תם לי ואורי עשו חינה, קנינו מיץ פירות טרי ותם אפילו קנה חולצה של נבחרת מרוקו, ואורי קיבל סיבוב על זיקית (מסתבר שהמרוקאים מגדלים אותן וגם צבים, כי מביאים מזל טוב). חזרנו לריאד עייפים ומרוצים.
*יום 7*
את היום התחלנו במדרסה איבן יוסוף. המדרסה הן פנימיות שנמצאות ליד אוניברסיטאות או מסגדים, שם התלמידים לומדים. המדרסה בנוי עם חצר פנימית נרחבת, והרבה מאד חדרים קטנים מסביבה. הארכיטקטרה והעיצוב המוסלמים מאד יפים, ואנחנו ממשיכים משם דרך השוק לג׳מע אל פנה, תוך כדי כך שתם אורי ורון מתאמנים בלהתמקח עם הרוכלים בשוק, ובסוף בכל זאת קונים במחיר מופקע :). בג׳מע אל פנה אנחנו עוצרים בבית קפה הכי פחות תיירותי, אבל עם נוף פתוח לכיכר, ואנחנו מסתכלים על הטיפוסים השונים שעוברים שם תוך כדי שאנחנו שותים את התה, קפה, לימונדה ושוופס שלנו. אחרי מנוחה קלה, ממשיכים לקותוביה, מסגד מאד יפה, אבל שניתן לראות אותו מבחוץ בלבד. באופן כללי צריחי המסגדים במרוקו שונים ממה שאנחנו רואים בארץ, הצריחים הם מרובעים ולא עגולים, וגם לא ראינו את צבעי הירוק המסורתיים.
לאחר מרד הליכה קצר מצד הילדים, שדוכא באכזריות (או במילותיו של תם: ״אבא אתה לוקח לנו את הטלפונים רק בגלל האגו״), המשכנו לחפש את ארמון באדו, שם נתקלנו בעקיצה #1: אחד העוברים והשבים שאל אותנו בצורה מאד נחמדה, מה אנחנו מחפשים, ואז אמר לנו שהארמון סגור, והוא יודע כי הוא אחד השומרים. כשחשדנו והתעקשנו להגיע לשם בכל זאת, הוא התנדב להראות לנו את הכניסה וגם את ה״שוק הברברי שיש רק פעם בהרבה זמן״, רק שבמקרה הגענו לחנות תבלינים ״של מקומיים בלבד״. הבנו שעבדו עלינו, והמשכנו בשוק הלא ברברי (אבל כן מקסים), והתיישבנו לאכול. הבנים אכלו סנדביצ׳ים עם בשר על האש, ולי הביאה סרדינים, חצילים וזייתים טעימים, פלוס מישהו שהבטיחל להראות לנו איפה נמצא הבית של סבתא אילנה. סיימנו לאכול והלכנו איתו לכיוון הבית. לאחר חקירה של כל מיני שכנים הגענו לבית, אבל הייתה שם רק העוזרת שאמרה שבעלי הבית יגיעו בארבע, אז שנחזור יותר מאוחר.
המשכנו לכיוון ארמון הבהייה, שם נתקלנו בעקיצה #2: הגענו לפתח של הארמון עם גוגל מאפס, שם עבר ״במקרה״ בחור עם אופניים, שהוגיע לנו שהארמון סגור לתפילה כרגע ושהוא ייפתח בארבע וחצי. לאחר התייעצות קלה, לי ותם המשיכו לכיוון בית כנסת סלאט אל עזמה, ורון אורי ואני נשארנו ליד הכניסה. חשדתי שמבלפים אותנו, אז לאחר שהבחור עם האופניים עזב, ניסינו להיכנס, ובפנים זה בכלל לא היה נראה כמו ארמון ובחור אחר אמר לנו שסגור לתפילה כרגע. למרות העקביות החלטתי שאני בודק בגוגל לגבי סקאם במרקש, ומסתבר שהסקאם החביב עליהם הוא, תחזיקו חזק, סקאם ה״סגור״ שלאחריו הם מפנים אותך לחנויות ומקבלים עמלה מהקניות. יחד עם זאת, הבנתי שזו לא הכניסה הנכונה ויש טעות בגוגל. בינתיים לי שלחה לנו מיקום של בית הכנסת, והחלטנו לחבור אליה. בדרך נתקלנו בעקיצה #3: בחור על טוסטוס שאל מה אנחנו מחפשים, למרות שהתעלמנו, הוא הבין שזה הבית כנסת, ולמרבה ההפתעה הודיע לנו שבית הכנסת סגור. התעלמנו ממנו, ואז הוא בחר באסטרטגיה מספר 2, אמר לנו שלמרות שבית הכנסת סגור, אם אנחנו רוצים להגיע אליו, אנחנו הולכים בכיוון הלא נכון. זה הצליח לבלבל אותי לחצי דקה, אבל אז ניערתי את הראש וחזרנו ללכת לפי המפה :)
חברנו ללי בבית הכנסת היפה והמשופץ, ומשם המשכנו לחפש את הכניסה האמיתית לארמון, שמצאנו ללא בעיה תוך כמה דקות. הארמון היה פתוח לרווחה, ומאד מאד יפה.
לאחר הביקור בארמון המשכנו לבית של סבתא אילנה, שמסתבר שהוא נמצא ממש מעבר לחומה של הארמון. בעל הבית, חכים, כבר היה שם והכניס אותנו ואירח אותנו מאד יפה. התקשורת הייתה בעיקר בערבית השבורה שלנו, כלומר לא הרבה תקשורת, אבל הבנו שאמא שלו, בת השמונים, עדיין גרה במקום ביחד עם העוזרת, ושהוא ואחותו באים לבקר כל יום אחר הצהריים. הוא בעצמו סוחר, וגר בעיר החדשה. ילדיו נמצאים בחול.
ההסתובבות בבית הייתה מאד מרגשת. צילמנו הרבה והשווינו לצילומים ישנים שסבתא אילנה שלחה לנו. גם חכים התרגש לראות את התמונות וביקש שנשלח לו את התמונות הישנות. סיימנו בתה מרוקאי עם עוגיות טעימות ואגוזי מלך, ונפרדנו לשלום מחכים, אחותו ואמא שלו (פאטימה). משם המשכנו במונית לעיר החדשה. לאחר קצת חיפושים של מסעדות טובות, שלא עלו יפה, הלכנו למקדונלדס לשמחתם של הילדים, ומשם המשכנו למלון במונית
הגענו למלון, התארגנו מהר, ויצאנו לחמאם שלי הזמינה מראש (חוץ מרון שהחליט לוותר). החמאם היה ממש כיף: אירגנו לנו חדר משפחתי, והשפשוף של העור היה חוויה מתקנת לחוויה טראומטית שעברתי בחמאם טורקי שבו הרגשתי שפושטים את העור שלי. המסאז׳ לאחר מכן היה מרגיע, וחזרנו ניקיים אך מרוצים ועייפים למלון
*יום 8*
יצאנו יחסית מאוחר, אחרי ארוחת בוקר טובה, ויצאנו לכיוון סטי פדמה. הדרך עצמה מאד יפה ועוברת לאורך הנהר, ומשובצת בהמון מקומות לשבת ולאכול ליד הנהר. חנינו והפעם סירבנו לשכור מדריך והתחלנו לעלות לשבעת המפלים. הטיול יפה מאד ולא ארוך (קל להתמצא) אבל העליה קצת מאמצת. כשהגענו למפל השישי, אני והילדים המשכנו למפל השביעי, ולי התחילה לרדת בחזרה. העליה למפל השביעי קצת מאתגרת והוא היה יבש כמעט לגמרי, אבל העליה הייתה נחמדה ורואים את הנביעה של הנחל. בסוף נפגשנו כולנו למטה ואכלנו ארוחת צהריים נחמדה על הנהר. המשכנו ברכב והתחלנו לטפס לכיוון אוקמידן, אחד הישובים הגבוהים במרוקו, ליד ההר טובקל, שהוא ההר הגבוה בצפון אפריקה (מעל 4000 מטר). הנוף למעלה צחיח והטמפרטורה קרירה בכעשר מעלות מהעמק מתחת. איתרנו דרך 4X4 מהממת לרדת איתה לכיוון השני (אסני). הדרך הייתה יפהפיה ולא קשה כל כך לנהיגה, אבל מאד צרה ומפותלת ולאורך מצוק. ראינו בדרך כפרים מאד מבודדים שלא רואים כמעט תיירים.
מאסני המשכנו למלון שלנו באימליל. מלון שממוקם מעל נוף מטריף, עם אוכל טעים. קצת אחרי שהגענו החל לרדת גשם שוטף. בעל המלון חשש שלא נוכל לעבור את הנחל למחרת עם האוטו בשל הזרימה, אז יצאתי בגשם השוטף להעביר את האוטו לצד השני, ולזרתי רטוב כולי. כמובן שהגשם הפסיק לגמרי מיד כשחזרתי.
*יום 9*
יצאנו לאחר ארוחת בוקר טעימה, שכללה את מיץ התפוזים המתחייב, והלכנו לשוק יום שבת באסני. שוק מקומי וססגוני שמוכרים בו הכל מהכל. קנינו עוגיות לאורי, זייתים לתם, סרדינים ללי, כוסות לתה ואפילו תם ואני תפסנו גילוח בדוכן בשוק.משם המשכנו לכיוון מסגד טין-מאל, שלצערינו היה סגור לשיפוצים, אז ראינו אותו מבחוץ והמשכנו לכיוון מעבר ההרים טיזי 'נטסט, דרך נהר יפהפה שזרם בשצף בגלל הגשמים של יום קודם.עצרנו לתה וסלט מרוקי במחיר מופקע, אבל עם נוף מהמם, והמשכנו במורד ההר בדרך יפה לטארודנט, עיר עתיקה מוקפת חומה, ששימשה בעבר כבירת מרוקו לפני שהמרכז עבר למרקש. עשינו סיור מסביב לחומות בעגלה עם סוס, היה נחמד והסוס היה נראה שמתייחסים אליו יפה, אבל בדיעבד יתכן שהיה עדיף לעשות את זה באופניים או ברגל. השוק גם הוא היה חביב וכלל בית כנסת לשעבר שהפך לבית ממכר לאומנות, אבל מתחם עיבוד העורות היה די מגעיל...סיימנו להסתובב בעיר ונסענו למלון שהיה בעבר אחוזתו של האומן הצ'יליאני הנודע קלאודיו בראבו. המלון מאד יפה וכולל יצירות אומנות רבות, 3 בריכות וגן מהמם, אבל כרגיל השירות ורמת התחזוקה לוקים בחסר. לתם שוב היה חדר לבד, ואכלנו שם ארוחת ערב מאד טעימה לאור ירח מלא.
*יום 10*
אכלנו ארוחת בוקר בחדר שנראה כמו חדר האוכל של המלכה, ואחר כך טיילנו בגן המהמם של המלון, ויצאנו לדרכינו.התכנון היה ליסוע קודם כל לפרדייז ואלי, אבל קראנו שדי יבש שם כרגע, אז נסענו במקום זה לטרזוט, עיירת גלישה מאד מופרסמת. תם אורי ואני לקחנו גלשנים ומדריך, וניסינו את מזלנו. תם היה הכי מוצלח, אבל גם אורי ואני הצלחנו קצת. המים של האטלנטי קרים, אבל חליפת הגלישה הופכת את החוויה לנעימה.כשסיימנו עצרנו לפיצה וסרדינים ויצאנו לכיוון אסווירה (מוגדור).הדרך לאורך הים מאד יפה ועברה מהר יחסית למרות שנעצרנו על ידי משטרה על עקיפה בקו הפרדה רצוף. למשטרה יש נוכחות מאד בולטת בהרבה מקומות ועם הרבה מצלמות מהירות, אבל אף פעם לא עצרו אותנו "סתם" כמו שקרה לנו בקניה ואוגנדה. יחד עם זאת, אחרי שנעצרנו השוטר הציע שהוא ואני נתחלק בקנס של ה 400 דירהאם. כמובן שהסכמתי...באסווירה חנינו ליד הנמל והלכנו ברגל לריאד שלנו שממוקם במדינה. הריאד מהמם. חבח שלא היה לנו יותר זמן להנו ממנו, כי התארגנו מהר והלכנו לארוחת ערב עם במעדה עם הליכטמנים, שבמקרה היו באסווירה במקביל אלינו. היה מפגש כיפי שבו החלפנו חוויות וקינחנו בקרפ מושחת עם הרבה שוקולד.
*יום 11*
נתנו לילדים לישון עד מאוחר, אבל אורי התעורר מוקדם והצטרף אלינו לסיור נחמד באסווירה שהיא עיר המקסימה בצבעי הכחול לבן. התעוררנו ממש מוקדם, יהיה נחמד ממש לראות את העיר כשהיא עדיין שקטה וריקה. אחרי שעתיים כבר ראינו אותה בקוע הרועש הרגיל והעמוס שלה (:
בסיור שלנו ניסינו למצוא את התותח שלידו סבתא שלי (סולטנה) הצטלמה, אבל לדעתי הוא במקום סגור לציבור. ביקרנו גם בחומות, בנמל, בשוק ובבית כנסת קטן שפתוח לביקורים.
חזרנו למלון לארוחת בוקר עם הילדים, ונסענו לשדה התעופה של אגדיר (שלוש וחצי שעות נסיעה), נפרדנו מהרכב ששירת אותנו נאמנה בעשרת הימים האחרונים, וטסנו לדחלה, הגענו למלון שם בדיוק לארוחת הערב, סגרנו סיור ליום שלמחרת והלכנו לישון.
*יום 12*
באור יום ראינו את המלון שלנו ששוכן במקום מאד יפה על חוף הצד האטלנטי (בניגוד לצד שפונה ללגונה הענקית שבגללה דחלה מפורסמת), כרגיל המלון יפה אבל רמת התחזוקה והשירות לוקים בחסר.אכלנו ארוחת בוקר מצויינת ויצאנו לסיור עם נהג נחמד אבל עם כישוי נהיגה בינוניים.התחלנו בסבח'ה - בריכות מים מליחים באמצע המדבר. מקום יפהפה, אבל מתמלא מהר בעוד תיירים בערך באותו הזמן. (אם מישהו יוצא לסור הזה -אנחנו ממליצים לבקש להחליף את סדר המקומות בטיול כדי להיות לבד ולא עם כולם). לאחר מכן המשכנו לחוף פורטו ריקו. חוף נחמד אבל לא מיוחד מידי. גם כאן אפשר לבקש ללכת לחוף אחר.משם המשכנו לדיונה הלבנה. בגלל הגאות וחוסר הניסיון של הנהג שלנו, נתקענו בדרך. לאחר שניסינו לעזור לנהג לחלץ את הרכב, החלטנו ללכת ברגל בזמן שהנהג מזמין חילוץ, וביקשנו ממנו שיבוא לאסוף אותנו מהדיונה הלבנה. הדרך הייתה מאד יפה, הלכנו יחפים כ 3-4 קמ, כולל מקומות של חול טובעני ואת הסוף עשינו במים עד המותן. בדרך ראינו המון עופות מים וסרטנים, והילדים השתוללו קצת. הדיונה הלבנה היא מרכז לאנשים שעושים קייט סרפינג, ואחד אפילו קפץ מראש הדיונה למים מעל לראש שלנו. חזרנו לאזור של חול יבש, וכמה דקות אחרי שהגענו, הגיע הנהג שלנו בלוויית רכב אחר ונהג אחר שהחליף אותו. משם המשכנו לאישור עם נביעה של מים חמים שבו, תמורת 15 דירהאם, שוכבים על הרצפה ומקבלים מסאז' מים מצינור של מי נביעה. תם ואני היינו היחידים שהיו מספיק חכמים כדי להינות מזה, האחרים קצת נרתעו מריח הגופרית החזק שהתלווה למים. אחרי זה חזרנו למלון, למקלחת וארוחת ערב.
*יום 13*
הפכנו את היום הזה ליום זולה, שבו קמים מאוחר ומסתלבטים. אחד העובדים תפס אותנו ולימד אותנו פטאן (די מגניב), ואחר כך שיחקנו אונו (משחק קלפים שדומה לטאקי), ובסוף שיחקנו קצת פולו בבריכה (בריכת מי ים) וחזרנו להסתלבט עד הערב. בערב הלכנו לטיול שקיעה עם טרקטורונים, שהיה נחמד, אך לא מאתגר, אבל אפילו אורי נהג לבד על טרקטורון משלו. חזרנו לארוחת הערב ולערב קריוקי מבדר שבו כולנו שרנו (חוץ מלי ורון), וגם נהננו מהניצחון 7:1 של ליברפול על הריינג'רס בליגת האלופות (סוף סוף).
*יום 14*
לאחר ארוחת בוקר מוקדמת נסענו לשדה התעופה, וטסנו לקזבלנקה, שם חיכה לנו נהג עם ואן, שלקח אותנו ישירות לרבאט. ירדנו ליד המאוזוליאום של מוחמד החמישי והמגדל של חסן (שם גם הוכרזה העצמאות של מרוקו ב 1955), איזור מאד יפה, והמשכנו לכיוון השוק והמסגד הגדול. רבאט הינה עיר הרבה יותר נינוחה ממקומות אחרים שהיינו בהם. הסוחרים והתושבים לא מציקים והחוויה הייתה הרבה יותר נעימה. המשכנו דרך השוק שם קנינו סנדוויץ' פיתה עם דגים טעים בטירוף (יש מלא דוכנים ועולה רק 8 דירהאם), וקנינו גם לרון ותם סנדביץ' חביתה טעים וזול, לאורי כנאפה, ולכולם שוקו/קפה קר.הגענו לבאב עודייה ולקסבה שברובה משופצת ומשוחזרת, אבל מאד יפה וצופה אל הים. חזרנו לרכב ונסענו לקזבלנקה בניסיון לאתר את הבית של סבתא תמי.הנהג שלנו מאד עזר לנו, ובסוף כשכבר ממש התקרבנו, ולא מצאנו שלפנו תמונה של סבתה תמי מלפני כמה שנים כשהיא מצולמת עם אחת השכנות בפתח של הבית. ואז אחד הסוחרים אמר שהשכנה שבתמונה כבר נפתרה, אבל הביא אותנו לבית של הבת שלה. הבת, פאטמה (או אולי פאטנה) גרה בבית שליד הבית של סתבא תמי והיא אירחה אותנו. וגם הראתה לנו צילום של בן הדוד שלי(גלעד) ומשפחתו שביקר אותנו לפני כמה שנים . ואז הגיעה פטיחה בעלת הבית של הבית שבו גרה סבתא תמי והכניסה אותנו פנימה. פטיחה היא אלמנה, כשלא הבנו לגמרי איפה הילדים שלה (אם יש לה בכלל או שהם בצרפת). ועשתה לנו סיור בבית הקטן, שהיה מאד מרגש.אחרי כך חזרנו כולנו, יחד עם פטיחה, לבית של פאטמה השכנה לתה ועוגיות מאד טעימים, ותקשרנו בערבית השבורה שלנו. היה מאד מרגש.משם המשכנו למסגד חסן החמישי. זה מסגד חדש מאד אמנם (מ 1993) אבל הוא מאד מאד מרשים ויפה.חזרנו לשוק (באב מרקש) והתפצלנו קצת לקניות אחרונות וציורי חינה. הגענו לשדה התעופה בתשע בערב, עייפים מאד, לטיסה מעייפת עוד יותר אבל שהחזירה אותנו לבית החם והאהוב שלנו (שסבתא אילנה ציידה מבעוד מועד במצרכים בסיסיים וסבתא תמי בעוגיות טעימות).
